שנת 2014, עיירה קטנה בגרמניה. שוטר עונה לשיחת טלפון שבה מדווח כי שלושה אנשים ניסו להצית בית כנסת. שנתיים לאחר מכן, בית משפט פוסק כי האירוע אינו נופל תחת ההגדרה של פשע שנאה או אנטישמיות, וכי השלושה בסך הכל ביקשו למתוח ביקורת נגד פעולותיה של ישראל בעזה. אירוע זה מצטרף לעוד עשרות אירועים דומים בתקופה האחרונה, בהם תקיפות אנטישמיות סווגו כמעשי אלימות רגילים. אם כך, מדוע קשה לאירופים לגנות אירועי אנטישמיות רק משום שאין בהם סימני אנטישמיות קלאסית, הכוללים צלבי קרס ודימוי של יהודים בעלי אף ארוך וצמאי כסף ששולטים בעולם?

לפי סקר שפורסם ב־2019 מטעם הליגה נגד השמצה, לאחד מתוך ארבעה אירופים יש גישה שלילית כלפי יהודים. זו אינה רק אנטישמיות מוצהרת וחסרת בושה, אלא תופעה גוברת אצל חלק לא קטן באוכלוסייה שכלל לא יודע מהי אנטישמיות. כאן בדיוק מתעצמת חשיבותה של הגדרת האנטישמיות מטעם הברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA). הברית מהווה קואליציה בין־ממשלתית בה חברות 33 מדינות, והיא הוקמה על בסיס ההנחה שכל המדינות החברות בה מבינות את החשיבות של תיאום בינלאומי ושיתוף פעולה בנושאים כמו חינוך השואה ומאבק באנטישמיות.

במאי 2016 אימצו מדינות החברות ב־IHRA את הגדרת העבודה בנושא אנטישמיות. הייתה זו הפעם הראשונה שהגדרה כזו אומצה על ידי כל כך הרבה ממשלות. יחד עם מומחים שונים, גובשה רשימה של דוגמאות אקטואליות וקונקרטיות לאנטישמיות מודרנית. רטוריקת שנאה פוגענית וצורות שונות של אפליה בלתי מודעת, לצד אירועים ספציפיים הפוגעים בתחושת הביטחון של יהודים – הם רק חלק מהקריטריונים הכלולים בהגדרת העבודה. בנוסף, הרשימה מציינת גם את המובן מאליו - קריאה להרג לא מוצדק של יהודים, דה־הומניזציה של יהודים כקולקטיב באמצעות הצהרות שונות (תיאוריות קונספירציה וכו'), והכחשת שואה.

יותר ממחצית הדוגמאות קשורות בצורה כזו או אחרת לישראל. כך, האשמת היהודים כקולקטיב בפעולותיה של ישראל, והשוואה בין המדינה היהודית לנאצים – נופלות גם כן תחת ההגדרה החדשה לאנטישמיות. זהו חידוש גדול וגם פתח לדיון שנוי במחלוקת. למשל, כשהפרלמנט הצרפתי התכנס להצביע על אימוצה הרשמי של הגדרת העבודה של IHRA לפני מספר ימים, מערך שלם של ארגוני "זכויות אדם" פלסטיניים וצרפתיים התגייס כדי לסכל את ההחלטה. זאת בטענה שהדוגמאות משתיקות כל ביקורת לגיטימית על מדיניותה של ישראל. האומנם?

בואו ניקח לדוגמה את חברת האיחוד האירופי אירינה וון וייס, שאמרה לאחרונה: "אני משוכנעת שהפרות זכויות האדם בישראל, המבוצעות על ידי גורמי ממשל ספציפיים, תורמים לעלייה באנטישמיות שאנו רואים"; או את הפקיד הגרמני סאפא כאמל אל־נאסר מסוכנות הפיתוח הגרמנית (GIZ), שאמר ב־2017 כי "האביב העברי" היה מאחורי נפילת הדיקטטורים סדאם חוסיין, מועמר קדאפי ועלי עבדאללה סאלח. זאת לא ביקורת נגד מדיניותה של ישראל. הדוגמאות הללו ועוד רבות אחרות נופלות בדיוק לקריטריונים של IHRA. חשיבות ההגדרה היא בקביעה ברורה של מהי ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל ומהי אנטישמיות.

לעת עתה, יותר מ־18 פרלמנטים וממשלות אימצו באופן רשמי את הגדרת IHRA, והיד עוד נטויה. אנו על סיפה של שנת 2020 ועדיין ניכרת עלייה חדה באנטישמיות, אחת מצורות השנאה העתיקות בהיסטוריה של המין האנושי. רק אימוץ ההגדרה על ידי כמה שיותר גופים מדינתיים ואזרחיים – בדגש על קהילת זכויות האדם - תביא להתמודדות יסודית יותר.

הכותבת היא סגנית נשיא מכון המחקר NGO Monitor

הדרך היסודית בה ניתן להתמודדות מול גל האנטישמיות

שיתוף פעולה בינלאומי חדש עשוי להביא להתמודדות יסודית יותר עם תופעת האנטישמיות, גם כשהיא באה במסווה של ביקורת על מדיניותה של ישראל