מפת הדרכים: אם ופעוטה מאבדות את חייהן במבואות ירושלים בגלל נהיגה מופקרת של נהג; שישה ילדים הופכים ליתומים בגין נהיגה פזיזה של נהג אחר; שלושה צעירים מאבדים חייהם ביום אחד; רכב הסעות נכנס בעוצמה במשאית בתל אביב והורג שני נוסעים; נהג אוטובוס דוהר במהירות אל קיר בטון והתוצאה קציר דמים נוסף של ארבעה הרוגים וכ־20 פצועים. כל אלה הם מחיר כבד בחיי אדם וטרגדיות איומות למשפחות הקורבנות שתלווינה אותן לאורך שנים רבות. האם מי מהרשימות המתמודדות היום לכנסת ה־23 הציבה את המאבק בתאונות הדרכים כאחד מיעדיה הבולטים? דומה שלא.

הקדשתי במהלך שנות עבודתי זמן לא מועט למאבק בתאונות הדרכים. בראשית דרכי כעורך דין עסקתי רק בתיקי תאונות דרכים. למדתי על אופן התרחשותן וסיבותיהן. במסגרת עבודתי הציבורית כיהנתי בתפקיד יו"ר ועדת הכנסת לבטיחות בדרכים; יו"ר משותף של ועדת החקיקה הפרלמנטרית למאבק בתאונות הדרכים; יו"ר הוועדה ללימוד תורת הנהיגה של משרד התחבורה; ויו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
 
היו לנו הישגים. רמת הקטל בדרכים ירדה על אף ריבוי צי הרכבים, וזה הושג בעיקר עקב הגברת ההשקעות בתשתית הכבישים ושימוש החובה בחגורות הבטיחות. אבל לאורך כל השנים נוכחתי לדעת שלא היינו מוכנים ליצור את השינוי האמיתי לאור הסלחנות כלפי עברייני התנועה והיעדר הרתעת אמת מול עברייני התנועה. אי אפשר להתעלם מעובדה פשוטה: כמעט כל תאונות הדרכים נגרמות מטעויות אנוש. לא מדובר ברכב מקולקל או בתשתית רעועה, שכן גם הנהג חייב להתאים את נהיגתו לתנאי הדרך.

תאונת דרכים קטלנית בשרון. צילום: דוברות מד"א

 

הפחתת מספר ההרוגים תיווצר רק בעזרת ענישה ההולמת באמת את העובדה שאנו קוטלים חיים. אבל עדיין, לגישה הרופסת והסלחנית כלפי עברייני התנועה קיים ביסוס בחוק ובהחלטות בתי משפט. העונש המרבי על גרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר, וגזר הדין הוא תמיד פחות מזה. שופטים לא היססו באטימות מדהימה, וכמעט ברמה של התעללות בבני המשפחה של הקורבנות, שלא לגזור אפילו יום מאסר אחד על נהג שהרג זוג פעוטות על מדרכה ועל נהג צעיר אחר שהרג זוג הורים בחיפה.
 
צריך כבר אחת ולתמיד לומר את האמת: רשלנות הורגת, אי־זהירות בנהיגה הורגת, אי־ציות לתקנות התעבורה מוליד תאונות ונהיגה מופקרת של נהגים הורגת יותר. כל אלה אין מקורם במזג האוויר, אלא הם תוצאה ישירה של התנהגות אנושית הניתנת לשליטה וחוסר נכונות לציית לכללי הזהירות. ללא ענישה מחמירה לא ניתן לשנות התנהגות זו. אומנם ללימוד והסברה יש ערך, אך השפעתם נמוכה.
 
בראש ובראשונה יש להחמיר את הענישה בחוק בגין קטילת חיי אדם, לבטל את סעיף העונש על גרימת מוות ברשלנות (שלוש שנות מאסר בלבד) ולהישאר עם ההגדרות המתקדמות יותר של הריגה, שהקלה בהן היא הריגה בקלות ראש (12 שנות מאסר).
 
המהלך השני הוא שינוי תפיסת העבודה של רשויות אכיפת החוק. כמעט כל תאונות הדרכים הקטלניות הן פרי של סדרת דפוסי התנהגות קלוקלים של נהגים ונהגות. לעולם לא נוכל לתפוס את כל העבריינים, אבל למען ההרתעה מספיק ללכוד מיעוט שבהם ולהטיל עליהם ענישה מחמירה.
 
והמהלך השלישי הוא שימוש מושכל בכל עשרות אלפי הפקחים של הרשויות המקומיות, שבהן נעים מעט מאוד רכבי שיטור. אותם פקחים מנוטרלים מסמכויות במקום שיתרמו באופן מסיבי לאכיפה. יש להעניק להם סמכויות של שוטר תנועה, ועם הדרכה נאותה הם יוכלו לעמוד בדרישות התפקיד.
 
מי שמייצר את תאונות הדרכים הם הנהגים בהתנהגותם המופקרת והבלתי זהירה, ואם לא נדע לשדרג את נורמות הנהיגה, היקף הקטל יימשך.