השבוע רעשו כלי התקשורת סביב הסדר הטיעון ההולך ומסתמן בין הפרקליטות למשפחתה של הדוגמנית בר רפאלי בקשר לעבירות המס שעברה לשיטתה של רשות המסים. לפי ההסכם צפויה האם ציפי רפאלי לעונש מאסר של שנה וחצי בעוד על בתה יוטלו תשעה חודשי עבודות שירות. בנוסף, השתיים צפויות לשלם קנס של מיליוני שקלים.
בניגוד לאומנים אחרים שנחקרו והואשמו בעבירות של העלמת מס, במקרה הזה מדובר בניסיון להשתמט מתשלום מס באמצעות מענה על השאלה מה היה מרכז החיים של הדוגמנית בשנים הנדונות. הטענה העיקרית של השתיים היא שמרכז חייה לא היה באותן שנים בישראל, ולפיכך היא לא חייבת במס בגין התקופה הזו.
בשנת 2003 הרפורמה בשיטת המיסוי בישראל החליפה את שיטת המיסוי הטריטוריאלית בשיטה הפרסונלית, שעל פיה כל תושב ישראל חייב במס ללא קשר למקום שבו הופקה הכנסתו. כלומר אם מרכז חייו בישראל, הוא חייב לשלם מס גם על הכנסות שהרוויח מעבר לים.
הקושי הגדול בשיטה זו הוא בהגדרת המושג "מרכז החיים". בחקיקה וגם בפסיקה אין הגדרה מדויקת של המושג, רק אינדיקציות לגביו. בין היתר מדובר על אדם שהתגורר במשך 181 יום בשנה בארץ, או למשל על אדם שיש ברשותו דירת מגורים בישראל ומשפחתו מתגוררת בה. הכל על פי הנישום והנסיבות המיוחדות של המקרה.
הטענות של משפחת רפאלי נדונו בהליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ושם, כפי שפורסם, נקבע כי על פי המבחנים הרלוונטיים בר רפאלי הייתה תושבת ישראל ולכן היא חייבת במס בארץ.
על פי מדיניות רשות המסים, המחלוקת בשאלת "מרכז החיים" הייתה אזרחית, ולרוב שלטונות המס לא גררו את השאלה הזאת למחוזות הפליליים, אף שלכאורה אפשר לפרש את מעשיהם של אלה שהפסידו בבתי המשפט בשאלת "מרכז החיים" כניסיון להשתמט מתשלום מס בארץ. נראה שכאשר מדובר במשפחת רפאלי המפורסמת, היא נגררת למישור הפלילי. יש בכך ענישה, יש בכך הרתעה - אך ספק אם יש בכך הגינות.
אין ספק שהרתעה חשובה. ככל שהנישומים מפורסמים יותר והתקשורת עוסקת בהם יותר, כך ההרתעה גדלה. אך איני בטוח שזה תמיד צודק. הניסיונות להשוות את גורלם של בני משפחת רפאלי לגורלם של אומנים אחרים, בעיקר מהז'אנר של הזמר הים תיכוני, הם נואלים ולא מוצדקים, שכן בעניינם של הזמרים מדובר בהעלמת מס, ואילו בעניין משפחת רפאלי מדובר במחלוקת אזרחית. כנראה שלא תמיד משתלם להיות סלב.
נזק תדמיתי
שר החינוך הרב רפי פרץ היה מושא להתקפות מכל עבר גם בשל התבטאויות נגד קהילת הלהט"ב וגם בשל מעשה הבגידה לכאורה באיתמר בן גביר ובמפלגתו עוצמה יהודית, לאחר שכרת איתם ברית פוליטית לריצה משותפת בבחירות לכנסת ה־23 והפר אותה בדקה ה־90.
חוסר ניסיונו ובשלותו הפוליטית של פרץ באו לידי ביטוי במעשיו. אחרת לא היה חותם מראש עם בן גביר על ברית כזו. פוליטיקאי מנוסה היה יודע שהתנערות מההסכם, אחרי שחזר בכתב ובעל פה על מחויבותו כלפי עוצמה יהודית, תגרור ביקורת כבדה ואף תביא לאובדן מצביעים פוטנציאליים. הסכמים בפוליטיקה, בעיקר כשהם פומביים וחתומים בכתב, קל וחומר כשנוספת עליהם התחייבות בעל פה, כדאי וצריך לקיים. גם אם הם לא שפיטים ולא ניתן לאכוף אותם בבית המשפט.
בית המשפט התנער בעבר מהסכמים פוליטיים שבעיניו נראו בעייתיים ולא חוקיים. ב־1990 פרשו השר יצחק מודעי וכמה ממקורביו מהליכוד והקימו את הסיעה לקידום הרעיון הציוני. מודעי היה מוכן להמשיך לכהן בממשלתו של יצחק שמיר, רק אם הליכוד תפקיד עבורו ערבות בנקאית בסך 10 מיליון שקל שתבטיח שיתמנה לתפקיד שר האוצר בממשלה החדשה. התחייבות זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון.
בסופו של דבר, את הפרת ההסכם של פרץ כלפי בן גביר לא יהיה אפשר לקחת לבית המשפט, אבל יהיה קשה לשר החינוך להתמודד עם הנזק התדמיתי שנגרם לו.
אבידה לא גדולה
בלילה שבו הוגשו הרשימות לכנסת ה־23 ונסגרה ההרשמה, התברר כי חבר הכנסת מוטי יוגב מהבית היהודי לא ייכלל הפעם ברשימת המועמדים לכנסת. לדעתי, זה לא הפסד גדול.
היה זה יוגב שבשלהי הכנסת ה־20 העלה את הרעיון הבזוי לעלות על בית המשפט העליון עם כף של D9. לשיטתו, כשהחלטה מסוימת של בית המשפט העליון אינה מוצאת חן בעיניו, הפתרון הוא בהרס בית המשפט ולא בתיקונו. כך נוהג בריון ולא חבר כנסת. ולכן הסתלקותו מהחיים הפוליטיים איננה מהווה אבידה גדולה, לא לציבור ולא לדמוקרטיה.
אני מניח שגם שופטי בית המשפט העליון שאליהם היו מיועדים איומיו ואליהם היו מופנים רעיונותיו אינם מצטערים צער רב על כך שהוא ייעדר מרשימת חברי הכנסת. בסופו של דבר, כנראה שהצדק קיים, גם אם הוא מופיע לאט.