כשהסתיים משפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בזיכוי בשתיים משלוש הפרשות שבהן עמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, התייצב חברו העיתונאי אמנון דנקנר מול המצלמות וקרא לפרקליט המדינה דאז משה לדור להתאבד. דנקנר האמין שהתוצאה המשפטית מוכיחה שאולמרט נרדף לשווא. לדור, למרבה המזל, לא קיבל את ההמלצה. אולמרט, לעומת זאת, הורשע בערכאת הערעור ונשלח לכלא.
נזכרתי בסצינה הזאת בליל הבחירות כשעיתונאים בכירים הזדרזו לצייץ כי תוצאות הבחירות הן סטירת לחי ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ולפרקליט המדינה לשעבר שי ניצן – כאילו ניצחון סוחף בבחירות מעיד על כך שההליך המשפטי היה פגום ומוטה מלכתחילה.
מנדלבליט צפה את הנולד. זה לא היה קשה במיוחד. במסיבת העיתונאים שבה הודיע על החלטתו להגיש כתב אישום נגד נתניהו הבהיר כי רק בית המשפט יכול לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי. מאז, נתניהו רודף אותו ואת הפרקליטות. כל תעלול כשר בעיניו כדי לנסות לחמוק מן הדין או למצער, לדחות אותו ככל האפשר. ללא הועיל.
בעוד כעשרה ימים יתייצב הנאשם נתניהו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים ויטען “אין כלום כי לא היה כלום”. במקביל הוא יבקש מחברי הכנסת להמליץ עליו בפני הנשיא לקבל את המנדט להרכיב את ממשלתו החמישית. האנומליה הזאת תתרחש, אלא אם בג”ץ יעצור אותה.
בפרקים הקודמים נרתע בג”ץ מלקבוע עמדה והיועץ המשפטי נמנע מלחוות את דעתו בטענה שמדובר בדיון תיאורטי. השבוע, בעקבות תוצאות הבחירות, הסוגיה נעשתה אקטואלית. אין ספק שהעם אמר את דברו ונתניהו חתום על ההישג העצום של הליכוד.
אבל זה איננו סוף פסוק. עדיין לא ברור כיצד ינהג נשיא המדינה, הנתון ללחץ עצום. בד בבד עלתה בכנסת יוזמת חקיקה האוסרת על נאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה. גם אם תתקבל, ספק אם תחול על נתניהו. כך שהכתובת האפקטיבית היא בית המשפט העליון.
השבוע הוא שב ודחה על הסף עתירה של התנועה למען איכות השלטון בטענה שתוצאות הבחירות הסופיות עוד לא התפרסמו ברשומות. אולם, הוא לא יוכל לחמוק מהכרעה לאורך זמן.
התקווה שחוכמת ההמונים תייתר פנייה לבג”ץ לא התממשה. אדרבא, בחגיגת הניצחון של הליכוד רבים קראו לנתניהו לפטר את מנדלבליט. למען האמת, גם אם לא יפוטר, מבחינתה של ממשלת נתניהו הוא כבר מיותר. השרים פשוט “מצפצפים עליו” וכל מי שיבוא בעקבותיו עלול לשמש כלי שרת בידי הממשלה.
מנדלבליט הוא רק דוגמה לכך שהקמפיין של נתניהו הצליח מעל ומעבר. מסע הדה־לגיטימציה שניהל כנגד החוקרים, הפרקליטים ולבסוף גם נגד הרכב השופטים שידון אותו (שמהם דרש להכחיש שהם שמאלנים) היה אמור, לכל הפחות, לעורר ספק בקרב תומכיו. זה לא קרה.
רבים מדי “קנו” את הסיפורים על האליטה השמאלנית שרודפת אותו על עניינים פעוטי ערך. רבים אחרים חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין למרות החשדות הכבדים התלויים ועומדים נגדו.
אחרי ככלות הכל, גם אם בסופו של דבר מנדלבליט ייאלץ ללכת הביתה, תוצאת הבחירות בקלפי לא תמחק את כתבי האישום ולא תעניק לנתניהו חסינות מפני העמדה לדין. ליריביו הפוליטיים אסור להיכנע ולשבת בממשלה בראשותו רק בשל החשש מתסריט הבלהות של סבב בחירות רביעי.
אבל, מי יודע? לפוליטיקה כללים משל עצמה. ולכן, בנקודת הזמן הזאת נראה שבג”ץ הוא קו ההגנה האחרון של שלטון החוק בישראל. בכוחו לעצב נורמה ציבורית ושלטונית ראויה ולמנוע עוד הידרדרות בדמותה המוסרית של הדמוקרטיה הישראלית. זאת תהיה ההוכחה, כמאמרו של מנחם בגין, שיש שופטים בירושלים.