השמאל מצפצף על דבר הריבון שבא לידי ביטוי בצורה נחרצת בקלפי

"ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצלי; ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (שופטים ט, טו).

נחזור לרגע לאחור. היה לנו בליץ של מכתבים. מכתב הרופאים, מכתב בכירי המשק, מכתב הפרופסורים, מכתב ההייטקיסטים, מכתב הטייסים, מכתב יוצאי שייטת 13 - מכתב לכל יום. מכתבים שכולם אומרים התנשאות: שים לב, ציבור ישראלי נחות, חשוך, מוסת ומושחת, למה שמורים לך המורמים מעם, לדבר קבוצות העילית. לחכמים, הישרים, הנאורים, המלומדים והמוכשרים, שלבטח יודעים טוב ממך במי כדאי לבחור להוביל את המדינה.

אז אחרי רצף של מכתבי התנשאות מבית היוצר של הטובים לטיס, לשייטת, לאקדמיה ולכלכלה, הגיע בליץ מכתבי התשובה של ההמונים, של פשוטי העם, של העמך, של העניים והמאמינים, אבל גם של משכילים ומצליחנים - ובעיקר של הרבה מאוד אנשים בעלי חוכמת חיים, שכל ישר ואינטואיציות בריאות; של הרבה אנשים מפוכחים שהצליחו לזהות מי המלך העירום ומי באמת שם את ישראל לפני הכל.

המשותף לכל משגרי מכתבי התשובה הוא עצום: כולם אנשים שרואים שש־שש ומבחינים בין בובה על חוט ששמה בני, שמקריאה טקסטים ממסך, לבין מנהיג בשל ששמו ביבי, שהוביל את ישראל לעשור הטוב בתולדותיה. כולם אנשים צנועים שלא פרסמו את מכתבם בעיתון לאנשים חושבים או בעיתון שפעם היה העיתון של המדינה, אלא שיגרו אותו במעטפה סגורה. רובם הגדול הכניסו למעטפה מכתב זהה שעליו כתובה מילה אחת גדולה - מחל, ומשפט נלווה - הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה.

הציבור הנחות ענה. 58 המנדטים שהצביעו לליכוד או למפלגות גוש הימין הביעו תמיכה ורצון בכך שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה חרף כתבי האישום שהוגשו נגדו; חרף שליטת השמאל בערוצי התקשורת המרכזיים; חרף נחרצותן של האליטות. אז לידיעתכם, 58 המנדטים הללו הם 55% מהעם. גוש השמאל הציוני לכאורה זכה רק ב־38% מהקולות. היכן נמצא לבם של מרבית בוחרי ליברמן כולנו יודעים. הם כנראה שונאים את החרדים, אבל אוהבים את נתניהו. גם אם אצל ליברמן זה הפוך.

הרוב שנתניהו זכה בו הוא רוב מוחץ, רוב מלא־מלא, שבכל מדינה מתוקנת היה מביא את הצד השני לכלל הכרה שהוא הפסיד בבחירות וכי עליו לכבד את רצון העם ולהשלים עמו. בכל מדינה מתוקנת היה המפסיד, הטוען כי מדינתו לפני הכל, מאפשר להקים ממשלה ולהחזיר את המדינה לנורמליזציה לאחר שלוש מערכות בחירות בזבזניות ובעיצומה של מגיפה עולמית, שהיא בגדר מצב חירום לאומי.

אבל לא. השמאל אינו מסוגל להרפות לרגע. הרי הציבור מטומטם ולכן הציבור צריך לשלם. כדרכו בקודש, השמאל קושר לעצמו כתרים של נאורות, ניקיון כפיים ודמוקרטיות, ובגינם הוא מצדיק התנהלות שכל כולה אומרת חציפות, התנשאות, יריקה בפרצופו של העם ושבירת כללי המשחק.

האמת הפשוטה היא שהשמאל הישראלי לא הצליח להצמיח ולבנות מנהיג שיהיה אלטרנטיבה סבירה לנתניהו. העם העדיף מנהיג בעל שיעור קומה על פני דחליל גבה קומה. מכל המשכילים, הרופאים, הטייסים, הבכירים, ההייטקיסטים ויוצאי השייטת, לא איתרו אפילו אדם אחד שמגרד את קרסולי נתניהו. בהיעדר אלטרנטיבה מנהיגותית, כל שכן אלטרנטיבה אידיאולוגית, כל מה שנותר לשמאל הוא לנסות לזנב במנצח, לגנוב את דעת הבריות ולפמפם באמצעות עיתונאי החצר הקבועים שלו שהניצחון המוחץ של נתניהו הוא בעצם הפסד ושרוב העם בחר דווקא בשמאל.

מדינת ישראל, אם לא שמתם לב עד היום, היא מדינתו של העם היהודי. חברי הכנסת הערבים הם נציגים של אזרחים שווי זכויות, המהווים חלק מהציבוריות הישראלית, אבל אין הם מהווים חלק מהעם שהמדינה הזו היא ביטויו הלאומי. הם מייצגים בכנסת אינטרסים של בני עם אחר. הם רוצים להחליף את נתניהו כדי לשרת אינטרסים של בני עם אחר. לא משום סיבה אחרת. והנציגים הללו הם הקביים שעליהם רוצה לצעוד גנץ, בשם הדמוקרטיה, אל רמיסתה ברגל גסה.

הדיבורים על חקיקה פרסונלית שתמנע מנתניהו להרכיב ממשלה מעידים על דבר אחד בלבד: מבחינת השמאל הישראלי השלטון עומד לפני הכל. לצורך כך הם מוכנים למכור את ישראל אפילו לשטן. את הדמוקרטיה הם מוכנים לרמוס ברגל גסה. את רוב העם הם מוכנים להחליף. ואני שואל: למה לשלול מנתניהו את האפשרות להיבחר? למה לא יגשימו את מאוויי לבם האמיתיים וילכו על כל הקופה? למה לא ישללו את זכות הבחירה מהחרדים, מהמתנחלים, מתושבי הפריפריה, מהצ'חצ'חים, ומכל אלה שאינם מבינים מהחיים שלהם ולכן בוחרים אחרת מהם? אם כבר, אז כבר. הרי רוב העם שלהם, הכולל את הפלסטינים אזרחי ישראל, את המשכילים, העשירים ו"נקיי הכפיים", אינו רוצה לראות את נתניהו בשלטון - וזה הצעד היחידי שעשוי להבטיח להם שאהבת ההמונים הטיפשים לנתניהו לא תגבר על השכל הישר, לדידם, גם בבחירות רביעיות.

אם לא דרך הקלפי, אז דרך הרוב הטכני עם נציגי הרשות הפלסטינית בכנסת, הוא ינסה להעניק לעצמו את השלטון באמצעות חקיקה פרסונלית. הוא אינו מסוגל להבחין בין התסכול של המפסידים לתסכול של המנצחים, כשמישהו שאינו ראוי ושרוב העם דחה את מנהיגותו מנסה לגנוב את הבחירות באמצעים פסולים. הוא אינו מבין את ההבדל בין ציבור שאוהב את המנהיג שלו לבין הציבור שבחר בו בלית ברירה. ואם הוא מבין את ההבדל, אז הוא מעדיף את עצת אחיתופל הטובה לו ורעה לרוב העם שלא בחר בו. ניפגש ברביעיות.