למרות כל הניסיונות (הפתטיים למדי, יש לומר) של מחנה הימין לנסות ולשכנע את הציבור הישראלי בניצחונו, האמת היא כמובן שראש הממשלה בנימין נתניהו הפסיד והגוש שהוא עומד בראשותו לא יצליח להרכיב ממשלה - וכל זה בפעם השלישית בתוך שנה.
לו מדינה נורמלית אנו, או למצער, לו היה נותר בליכוד ובמנהיגו שמץ מן ההדר הבית"רי – היינו כבר חוזים בהתפטרותו של נתניהו מן הכנסת ומן הממשלה. מנהיג מפלגה שחוזר ומפסיד את הבחירות פעם אחר פעם, מתפטר. ואם אין הוא עושה כן, מפלגתו מראה לו את הדלת החוצה.
אלא שנתניהו הפך את הליכוד למפלגת סמרטוטים חסרי חוט שדרה, והוא בטוח כי השלטון מגיע לו, אפילו במחיר בחירות בפעם הרביעית ואולי החמישית. ברור לכל אדם שעיניו בראשו, שעזיבתו של נתניהו את הבמה הפוליטית תפתור את ה"פלונטר" לכאורה שנוצר. ובכן, עם מעט רצון, גמישות והשתדלות – ה"פלונטר" יכול להיפתר גם עתה, בלי התפטרותו.
גם כאן, בניגוד לפזמון החוזר ונשנה של מחנה הימין כאילו כל מה שמשותף למחנה המרכז־שמאל הוא השנאה לנתניהו ולליכוד – האמת אחרת. גם מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן וגם הרשימה הערבית המשותפת, ובוודאי סיעת כחול לבן וסיעת העבודה־מרצ־גשר – מאוחדים סביב רעיון אחד: המדינה האזרחית והשוויון.
ליברמן מבקש שוויון בגיוס והפסקת ההטבות המטורפות שניתנות למפלגות הדתיות והחרדיות – בהיותן כוח לחץ פוליטי עצום בקואליציית "הימין". גם הרשימה המשותפת חותרת למדינה אזרחית, הנוהגת כלפי כל אזרחיה בשוויון.
מרצ, העבודה ובוודאי כחול לבן מבקשות גם הן להנהיג כאן שוויון אזרחי, ללא כפייה דתית, ללא הטבות למגזר מסוים - רק מפני שהוא חלק מן השלטון. בקיצור, מחנה המרכז־שמאל מבקש להביא לכאן מדינה שפויה, נורמלית. מדינה שאינה כפופה לגחמות משיחיות מסוכנות או לאמרות רבנים. מדינה הגונה.
אז נכון, ישנם פערים רבים בין כל המפלגות המרכיבות היום את הגוש המנצח, בעיקר בתחום המדיני, בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני. אלא שאלה פערים שאינם רלבנטיים כרגע. ממילא, אם יתנהל מו"מ כלשהו עם הפלסטינים שיביא להסדר – נלך על כך לבחירות, והסכמה מעין זו יכולה וצריכה למצוא ביטוי בהסכמים הקואליציוניים. על כל השאר, אפשר וצריך להסתדר.
הכותב היה שר וחבר כנסת