בישראל, יום האישה הבינלאומי (שחל אתמול) הוא “יום העצמאות” של נשים יוצרות, נשים בעולם הבידור ונשים המייעצות לנשים על מגוון של נושאים. למעשה, “החג” הזה נמשך לא יום אחד אלא חודש ימים. אלה ימים שבהם רשויות מקומיות וגופים אחרים מעמידים תערוכות של נשים אמניות, מקרינים את סרטיהן, מציגים את הצגותיהן, עורכים סיורים בעלי תוכן נשי, מציעים לנשים תצוגות אופנה וטיפוח ומזמינים זמרות לשיר לנשים. ביום הזה ובחודש הזה שמים את הנשים על הבמה.
יש בכך שתי בעיות. הראשונה היא ש”יום עצמאות” זה, בהיותו פסק זמן קצר מהחיים האמיתיים, רק מדגיש את מיצובן של הנשים על דרך צדדית, הרחק מהזרם המרכזי של היצירה האמנותית והבידורית. שוויון מגדרי – שלו יום האישה הבינלאומי אמור לתרום – דורש כניסה של הנשים לזרם המרכזי. יום האישה הבינלאומי מחזק את התפיסה של האישה כאחרת.
הבעיה השנייה: ציון יום זה ממקם את הנשים על הבמה הלא נכונה – במת הבידור במקום במת ההיסטוריה. השתתפות בערב שירה יכולה להיות כיפית ולהעניק לנשים תחושה של אחווה ושותפות גורל; היא יכולה גם לתרום לפרנסתן של אותן נשים הניצבות על הבמה. אבל אין בה כדי לקדם את הנשים ולו צעד אחד בכיוון של שוויון מגדרי.
המסר של יום האישה הבינלאומי הוא היפוכו של המסר של סימון דה בובואר, שספרה “המין השני” העניק השראה לדור שלם של לוחמות לשחרור האישה. דה בובואר רצתה להעלות את הנשים על במת ההיסטוריה. היא טענה שהגברים הנתפסים כ”גדולים” היו מאז ומתמיד אלה שהעזו “לשאת משקל העולם על כתפיהם”. כל מי שלקח על עצמו את הנטל, כתבה, חייב היה לראות את העולם כולו ככר הפעולה שלו, חייב היה לחוש אחריות למגרעותיו של העולם הקיים ולהתפאר במעלותיו של העולם הרצוי. דה בובואר לא יכלה להצביע על שום אישה – עד זמנה – שנהגה כך.
מאז שספרה של דה בובואר ראה אור ב־1949, ראינו גלים חדשים של תנועות לשחרור האישה בכל רחבי העולם, כולל בארץ. התנועות תרמו רבות לקידום מה שקוראים היום “שוויון מגדרי”. נשים נכנסו לבתי ספר, לאוניברסיטאות, לתעשייה, לאמנות, לרפואה, למדע, לטכנולוגיה, לכלכלה, לפוליטיקה ולממשלה. ובעיקר, היו גם כאלה שהעזו לשאת על כתפיהן את “נטל העולם” – גרטה תונברג בתחום הסביבה, הילמה אף קלינט באמנות ואנגלה מרקל במדינאות הן רק שלוש דוגמאות בולטות.
שחרור האישה ושוויון מגדרי עדיין לא כאן, אולם יש נשים רבות וטובות העמלות לקדם את המטרה. מה שלא מקדם את המטרה הוא יום האישה הבינלאומי. לא רק שהיום הזה לא מקדם את הנשים; הוא מסיט כספים ותשומת לב לדברים שוליים.
דוגמא הקרובה לבית: אילו הרשויות המקומיות בישראל היו מקדישות את הזמן, המאמצים והכספים הרבים שהן מקדישות לחודש יום האישה למטרות שבאמת תורמות לשוויון מגדרי, היה בכך כדי לקרב את הנשים כמה צעדים קטנים בכיוון של הזרם המרכזי של ההיסטוריה. הכוונה לפעולות כמו ניתוח תקציבים מקומיים בעדשה מגדרית, הזמנת ארגוני ופורומי נשים מקומיים להשתתף בישיבות המועצה המקומית ועידוד נשים לרוץ לראשות הרשות או מועצתה – פעולות אלה היו תורמות הרבה יותר לשוויון מגדרי מכל אירועי יום האישה הבינלאומי גם יחד.
נשים לא זקוקות ליום אחד בשנה או אפילו חודש המוקדש להן. נשים זקוקות ל־365 ימים בשנה, שבהם הן מתפקדות כישויות עצמאיות המסוגלות “ליצור את העולם מחדש”. הכותבת היא סוציולוגית חוקרת ומנכ"לית מרכז אדוה לשעבר.