אילו הבדיחה לא הייתה על חשבוננו אולי היינו צוחקים. אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח: לאחרונה מקפלים פוליטיקאים, שהבטיחו "לא לוותר על עקרונות", בזה אחר זה את הדגלים שנשאו – ומנסים להסביר לנו שהנסיבות השתנו.
אורלי לוי־אבקסיס הייתה הסימפטום. אחריה באו בני גנץ וחבריו. לאחר שצעקו מתחת לכל עץ רענן כי לא יישבו תחת ראש ממשלה עם כתב אישום פלילי, הם בדרך להיכנס לממשלה בראשות בנימין נתניהו, כשבראש דאגתם מאמץ להבטיח בחקיקה בכנסת את קיום הרוטציה המתוכננת לעוד שנה וחצי.
פעם ישבתי במזנון הכנסת בחברת אחד מחברי הכנסת. מנהלת סיעתו נכנסה בריצה וקראה לו להצביע בדחיפות על הצעת חוק חשובה. שאלתי אותו איך יצביע. "נכון לעכשיו נגד", אמר. כשחזר לסיים את צלחת המרק, שעוד לא הספיק להתקרר, שאלתי, "נו?". "הצבעתי בעד. הנסיבות השתנו", הסביר.
ייתכן שהבעיה היא אצלנו, משום שאנחנו עדיין נאיביים ומאמינים למילה של פוליטיקאי. נכון שהקורונה הוא משבר שלא ידענו כמותו וחלקים גדולים בעם רוצים אחדות. אבל זה מדהים כל פעם מחדש לראות כיצד אנשים שקיבלו את אמון הבוחר על X, הופכים ברגע האחרון את עורם ועושים Y.
הרחש בחש במסדרונות הפוליטיים אומר שגם יו"ר העבודה עמיר פרץ ושרידי מפלגתו עשויים לחבור לממשלת החירום/אחדות שתקום, למרות גילוח השפם הפומבי – מה שיביא את מפגן הציניות לשיא חדש.
וגם אם אנחנו שמים בצד את כל הציניות לטובת איחוד כל הכוחות למאבק בנגיף הקורונה הנוראי, עדיין קשה להבין מדוע צריכים ממשלה של 30 שרים למאבק הזה.
מיליוני אזרחים מודאגים, היושבים ספונים בבתיהם וחוששים לא רק לבריאותם אלא גם לפרנסתם, יביטו כעת בעיניים כלות בנגרי הכנסת מרחיבים את שולחן הממשלה. כאילו שהישועה נגד הנגיף תבוא מ-30 מיניסטרים מנופחים וציפוף עוד כורסאות מעור צבי מסביב לשולחן הממשלה.