רק נתניהו ממשיך ללהטט בקִרקס הנודד שבו הוא המנהל והשחקן הראשי. הכנסת והממשלה משמשות בעבורו זירה שבה הוא מקַרְקֵס את שותפיו הטבעיים יותר או טבעיים פחות. נכון, פוליטיקה מחייבת פשרות, ומשא ומתן קואליציוני היה מאז ומעולם כרוך גם במתן “כופתאות” (מילה מכובסת למינויים ותקציבים ייחודיים, שתכליתם לרצות את השותפות). בהקשר הזה, המשורר אברהם שלונסקי שביקר את שלטון מפא”י מנה שלוש תחנות: “קודם עושים פועליציה, אחר כך מתחילה הגועליציה, וזה נגמר במועליציה”. ממשלת נתניהו החמישית תצא לדרך מהתחנה הרביעית: בית המשפט המחוזי בירושלים, שבו ייפתח בחודש הבא משפטו של ראש הממשלה. יצחק רבין אמר בזמנו כי בכל קואליציה יש קצת גועליציה. בדגש על המילה קצת. הוא לא דמיין שאפשר לקבל אותה במנות גדושות כל כך.
ההסכם הקואליציוני על נספחיו הוא “מדריך ההפעלה” של הממשלה ה־35: הוא משנה חוקי יסוד וסדרי ממשל כעניין של מה בכך, ומעניק לנתניהו זכות וטו על מינוי שופטים לבית המשפט העליון, כך שגם בג”ץ יחשוב פעמיים לפני שיכריע בעתירות נגדו. הוא יפזר את הכנסת בעוד שלוש שנים, בניגוד לחוק הקובע כי כנסת נבחרת לארבע שנים. חברי הכנסת של הקואליציה יהיו מחויבים על פיו למשמעת קואליציונית הדוקה המגבילה יוזמות חקיקה ופיקוח אפקטיבי על עבודת הממשלה. יתר על כן, בתקופת ממשלת החירום שתימשך שישה חודשים, כל חקיקה או חקיקת משנה תקבל אישור של נתניהו וגנץ. במילים אחרות, חברי הכנסת הם מריונטות ונתניהו הוא הבובנאי.
גדעון סער השתמש פעם בביטוי פשוט יותר – “סמרטוטים מארץ הסמרטוטים”. הימים ימי ממשלת אולמרט, אחרי הפילוג הגדול שהותיר את הליכוד עם 12 מנדטים בלבד. היום, הוא וחבריו בוחרים בזכות השתיקה, ואילו אנשי כחול לבן מספרים לעצמם "בּוֹבֶּה מַייסֶס" כאילו הצילו את המדינה מבחירות בפעם הרביעית.
אין ציניות רבה יותר מהכותרת של ההסכם הקואליציוני לכינון “ממשלת חירום ואחדות לאומית”. הממשלה שתקום תהיה ממשלה שיש עמה קלון. זו אכן שעת חירום, אבל הסירנות שותקות. יללת הצופרים שמורה לטקסי זיכרון ולהתרעות צבע אדום. אחרי מסע ייסורים של שלוש מערכות בחירות שנמתחו על פני שנה וחצי, אין מי שיבכה את לכתה בטרם עת של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית.
התרעות פיקוד העורף