אחיי ואחיותיי למשפחת השכול.
ב-72 שנות עצמאותנו ידענו ימי זיכרון שונים. ידענו ימי זיכרון בזמנים של מלחמות וקרבות, בתקופה של מבצעים ופשיטות, בשעות של פיגועים, וגם בעתות שלווה שבהן נמשכת המוכנות והדריכות - כי היא אף פעם לא עוזבת אותנו. השנה אנו מעלים את זכרם של בנינו ובנותינו גיבורי התהילה, בעיצומו של המאבק בנגיף הקורונה. זהו אויב מסוג חדש, אבל בעזרת ה’ ננצח גם אותו. נעשה זאת בנחישות, בעוז רוח ובלכידות לאומית.
ערכים אלה הם מורשת הנופלים, מורשת יקירינו. ברגעי מבחן הם צעדו בראש כדי להגן על הבית המשותף לכולנו, על מפעל התקומה, ולכן אנו חבים להם חוב נצחי.
אני גם יודע דבר נוסף: הם היו רוצים שכולנו נמשיך לחיות בביטחון ובבריאות. השיקול המרכזי הזה מנחה אותנו השנה – לשמור על החיים, לשמור על הבריאות ולא לסכן, לא את החיים ולא את הבריאות, לשווא. לכן, נימנע השנה מהתקהלות בבתי-העלמין הצבאיים, ונעמיד שם משמרות כבוד של חיילי צה”ל.
אני יודע כמה שזה קשה כי הייתי רוצה, כמוכם, להיות ליד קברו של אחי זכרונו לברכה, כפי שאתם הייתם רוצים להיות ליד קברי יקיריכם. אבל השנה נזכור אותם בדרכים רבות אחרות ביום הזה – בסיפורים, בשירים, בסרטים, בהדלקת נרות, במפגש מקוון על המסך ומעל הכל – בלבבות שלנו. כי הם תמיד איתנו, והם יהיו איתנו גם כך ביום הזה.
יהי זכרם ברוך לעד
