הפגנת הענק במוצאי שבת על מצבם הכלכלי העגום של כמיליון מובטלים בישראל, זעקה כמו קריאת שבר של מדינה שלמה. לא רק כאבם של מחוסרי העבודה עלה משם, אלא קול קריאה ואזהרה לקראת מה שעלול להיות עגום ומסוכן עוד יותר בעתיד. 

נכון, ראש הממשלה הבטיח להעביר להם את התשלומים עוד השבוע. נכון, הוא גם הבטיח לנציגי העצמאים פגישה שבועית ביום שישי בלשכתו. אלו דברים נדרשים, אבל טוב היה אילו היו מתקיימים עוד קודם ומונעים את כל הסבל המיותר.

מתקיים במדינה מחזה אבסורד. קבלת ההחלטות שטחית ורדודה כל כך, כמו המים בבריכת הפעוטות. הבריכות הציבוריות סגורות, אבל מי שיש לו ישלם 500 שקלים עבור כניסה משפחתית חד־פעמית לבריכה במלון פאר. מי שאין לו גם ככה לא מעניין אף אחד. שילך לים, וישב על החול. המדינה כבר תוציא ממנו את 500 השקלים על אי־חבישת מסיכה בציבור.

אנשים תקועים בבית עם הילדים ואין להם אוויר לנשימה. עבודה אין, כסף אין, תחבורה ציבורית בשבת לנסוע לים אין, בריכה ציבורית עירונית אין, וגם תגובה של השרים שעוסקים באותו עניין של קידום, קהילה ושיתוף פעולה אין. כלום ושום דבר. מה יעשו משפחות בבית יום אחרי יום? וזה רק בהיבט הצר של ילדים קטנים, מה עם קורסי קיץ והכשרות לנוער שבוטלו? תחרויות ספורט ומחנות אימונים עבור אלו שמקדישים את חייהם לכך? אילו היו חושבים על ההשלכות לעומק אולי אפשר היה לקיים את רוב הדברים, לתת לאנשים פרנסה ולהימנע מעוגמת הנפש.

מוקד תשומת הלב צריך להיות מופנה כעת לראייה לעתיד. החום העז מוביל להתלקחות שריפות בשטחי חקלאות ובחורשות, אך גם לאש בתוך הבתים עצמם. האלימות בתוך המשפחה עלתה במאות אחוזים מאז פרוץ הקורונה. המקלטים לנשים מוכות מלאים עד אפס מקום, ובני נוער רבים עוזבים את בתיהם לרחובות בהימלטות למקום "מוגן".

ובזמן הזה העובדים הסוציאליים שובתים, ובצדק. כאלף תקנים למשרות עומדים לא מאוישים ומי שעובד במשכורת רעב מוצא את עצמו תלוש בין מקרה קורע לב אחד למשנהו. העובדים הסוציאליים משוועים לסיוע המדינה, להכשרת עובדים, לתוספת בשכר, כי במצב הקיים הם אינם יכולים לתת מענה לכל המצוקות. ככל שהם ימשיכו בשביתה כך יתגברו מקרי הסעד.

במקביל מתריעים הרופאים מפני הבאות. הרי הקיץ ייגמר בעוד כמה חודשים ואז תבוא המכה הקשה והחולים בשפעת ינהרו למחלקות הפנימיות בבתי החולים, שם חסרים כ־500 תקנים לרופאים. כל 111 מנהלי המחלקות בבתי החולים בארץ מתריעים בפני מה שעלול לקרות כאשר בתי החולים יוצפו בחולי שפעת ודלקת ריאות ובמקביל גם בחולי קורונה. את מי יעדיפו אז? זה ברור, שוב החולים המבוגרים ישלמו את המחיר בחייהם. אותם לא ינשימו.

על הממשלה הגדולה שלנו מוטלת האחריות לדאוג לעתיד הקרוב והרחוק, לתכנן את המהלכים הבאים ולהיות מוכנה לתרחישי אימה שונים. זה התפקיד שלה: לדאוג לכלל הציבור, לתת דוגמה אישית ולהיות מחויבת לעם, לא לעצמה.