ישראל מעולם לא ידעה משבר מנהיגות כה חריף ועמוק. ההפגנות הסוערות בבלפור, בתל אביב ובגשרים מבטאות תסכול עמוק של חברה מוכה כלכלית, שסועה ומוסתת, שאיבדה את האמון בראש ממשלה המסובך משפטית ומוביל אותה בכחש. הטענה של נתניהו כי המפגינים הם אנרכיסטים מפיצי מחלות, וההתערבות הנלוזה של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה בהתנהלות המשטרה במחאת בלפור, לכאורה מתוך דאגה לבריאות הציבור, רק מלבות את האש.
מן הצד האחר, אין היום בצמרת הפוליטית מנהיג טבעי, לא מימין ולא משמאל. בכירי הליכוד מחכים לפרישתו של נתניהו. נפתלי בנט היה שמח למלא את החלל, אבל אין לו מפלגה. אפילו ממקום שבתו באופוזיציה הוא שומר אמונים לנתניהו שמדיר אותו מסיבות אישיות. השמאל הקיז את דמם של מנהיגיו ושחק אותם עד דק. מפלגות עבר מפוארות הפכו לשלד בורסאי, ואין בנמצא מנהיג שבכוחו להפיח בהן חיים. נותר המרכז עם יאיר לפיד שמדבר דמוקרטית שוטפת, אבל מנהל את מפלגתו ביד קשה. לחבריו לרשימה יש עתיד כל עוד הם ממושמעים.
צריך לומר, הישועה לא תצמח מקציני צבא פופולריים שפשטו מדים. מאז ומתמיד המערכת הפוליטית חיזרה אחריהם מתוך מחשבה שאפשר לשעתק את הקונצנזוס סביב צה”ל וליהנות ממנו בשדה הפוליטי. אבל בשנים האחרונות הגנרלים נעשו מפונקים. הם מצפים שיישאו אותם על כפיים וימשחו אותם למלכות בלי שטעמו ויכוח סוער בוועדה בכנסת או דיבייט פוליטי ראוי לשמו. הניסיון הצבאי לא הכשיר אותם למאבקים על סעיף חוק או הסתייגות, הם לא הגישו הצעת חוק ביוזמתם ולא רכשו מיומנות ניהולית שאינה מושתתת על היררכיה, פקודות והוראות.
האחרונים על הרצף הזה הם גנץ ואשכנזי, שנסקו והתרסקו כמעט באותה מהירות. על עוצמת הבעירה הפוליטית המוגבלת של ראש הממשלה החלופי אפשר ללמוד מהסיפור החביב שסיפר לדנה ויס, שבכל בוקר הוא אומר לרעייתו שאינו רוצה ללכת לבית הספר, והיא משיבה שאין לו ברירה כי הוא המנהל. הוא לא המציא את הבדיחה הזאת, אבל עכשיו היא על חשבוננו. כעת עולה גם שמו של גדי איזנקוט. הגיע הזמן להגיד את האמת. רוב רובם של הגנרלים הישראלים לא הופכים לפוליטיקאים מצטיינים, במיוחד לא אלה שאצה להם הדרך.
פוליטיקה היא מיומנות נרכשת המחייבת לא רק כושר מנהיגות, אלא גם יכולת להציב יעדים לאומיים ולרתום את כל הכוחות למימושם במגבלות השיטה הדמוקרטית. כל מי שמייחל לבואו של גנרל חדש בתקווה שיהיה המשיח הגואל משלטונו המשחית של נתניהו אינו אלא משלה את עצמו. מבין הגנרלים שהעפילו לצמרת, יצחק רבין כשל בקדנציה הראשונה והצליח כראש ממשלה רק אחרי יותר מ־20 שנה בפוליטיקה. אריאל שרון זכה לאמון ציבורי אחרי עשרות שנים כפוליטיקאי שנוי במחלוקת. לעומתם, כישלונו של אהוד ברק מהדהד עד היום. והיו כמובן ראשי מפלגות שכלל לא הצליחו להתאקלם בפוליטיקה כמו עמי איילון, עמרם מצנע, אפי איתם והרשימה עוד ארוכה. לאיזנקוט יש פוטנציאל, הוא בוודאי תוספת איכותית לחיים הציבוריים, אבל לא “גיים צ’יינג’ר”, לפחות לא בשלב זה.
כפי שהדברים נראים, קואליציית הקורונה לא תשרוד זמן רב. ריח בחירות נישא באוויר ולכן צריך להתכונן ליום שאחרי ולגבש נבחרת חדשה. החברה הישראלית זקוקה למנהיגות שפויה, שתרפא את הפצעים, תנסח מחדש את האינטרס הציבורי הרחב המבוסס על יושרה, דמוקרטיה ליברלית ושוויון אזרחי. הפוטנציאל טמון בראשי רשויות בשלטון המקומי, בבוגרי המערכת הציבורית, במנהיגים חברתיים מהמגזר השלישי ובפוליטיקאים מיומנים וישרי דרך שנדחקו לשוליים (ציפי לבני, אילן גילאון וזהבה גלאון הם רק דוגמאות). במובן הזה, בחירות בפעם הרביעית יכולות להיות הזדמנות לתיקון.