שנים של עבודה אל תוך הלילה ונסיעות ארוכות חוצות מדינה הגיעו סוף־סוף לקצן. צעדנו יחד, דרך דלתות הזכוכית הכבדות, לאורך השטיח הצר, ונכנסנו למשרדו האישי, לראשונה זה עשור שלא כאורחים. תגובתו המיידית של נתניהו הייתה בהלה. חלונות הזכוכית העבים והווילונות הסגורים היו תזכורות מרעישה לבועת האבטחה החונקת שהוא נכנס לתוכה. עולם חדש - ועם זאת ישן - של בדידות. כבר אין מסעדות, טיולים בפארק או ביקורים ספונטניים. ברגע שחצה את סף הדלת, נזכר: ראש ממשלת ישראל הוא אחד התפקידים הבודדים בעולם.
אחד הרגעים הבודדים ביותר שראש ממשלת ישראל, וכל מנהיג עולמי מתמודד איתו, הוא הדילמה התמידית של "חשוב" לעומת "דחוף". כל מנהיג חייב להכריע תמידית בין אינטרסים אסטרטגיים ארוכי־טווח לבין עניינים דחופים לטווח הקצר. לרוב, ה"דחוף" גובר.
זאת הייתה הדילמה שהנשיא דונלד טראמפ התמודד איתה כאשר הציגו לו את ההזדמנות להסדר שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות. עם דימוי של איש עסקים מוצלח, ובאמצעות המנטרות שהעביר בספרו רב־המכר "אומנות העסקה", הודיע טראמפ כבר בראשית כהונתו כי הוא מתכוון לגשת לסוגיית המזרח התיכון בצורה מקורית לחלוטין, שתביא את השלום החמקמק, שאחרי עשרות שנים של כישלונות נראה בלתי ניתן להשגה. "עסקת המאה" נולדה ומיד נעטפה במעטפת סודיות במשך רוב כהונתו. לקראת שנתו האחרונה בקדנציה הנשיא היה מוכן להגשים את המהלך. פרטי העסקה החלו לצוץ, וישראל קיבלה הודעה שהעיתוי מתקרב.
מרכיב מרכזי בעסקה מבחינת ישראל היה הכרה בריבונותה כבר בשלב הראשון על רוב ההתיישבות ביהודה ושומרון. העסקה השאירה שטחים נרחבים בשליטה פלסטינית, אך הייתה מסיימת עשרות שנים של אי־ודאות סביב עתידם של היישובים היהודיים. אומנם לא הגשמה מושלמת של חלום הימין, אך בכל זאת העסקה נתפסה כהישג משמעותי. עד כדי כך שנתניהו הציב את החלת הריבונות בתור ההבטחה המרכזית שלו במערכת הבחירות האחרונה. יש להתייחס לכל הבטחה במערכת בחירות בעירבון מוגבל, אך נתניהו לא היה שם נושא כה רגיש במרכז הקמפיין ללא הסכמה מראש של האמריקאים.
הסירוב הפלסטיני העיקש שלא לנהל משא ומתן אפשר לארה"ב להתמקד באלמנטים הנרחבים יותר של העסקה. ביקורים דיפלומטיים במדינות המפרץ הפכו לדבר שבשגרה. ככל שהתקרב מועד ההשקה של העסקה וההכרזה הישראלית על החלת הריבונות עמדה לצאת לאוויר העולם, נולדה אפשרות אלטרנטיבית. הסיכוי הבלתי ייאמן - ובכל זאת הבלתי נמנע - להסכם שלום בין ישראל למדינות המפרץ, החל מאיחוד האמירויות, נהיה למציאות. אך נקבע תנאי מרכזי אחד - יש "לעכב" את החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון.
טראמפ ניצב בפני דילמה קשה. לאפשר לנתניהו להמשיך בהחלת הריבונות כפי שהבטיח לבוחריו, או להתרחק מהנושא הפלסטיני לטובת השגת שלום עם מדינות המפרץ. חודשים ספורים בלבד לפני הבחירות לנשיאות, הדילמה הייתה נטו הכרעה פוליטית בין דחוף לעומת חשוב. בזמן שנגיף הקורונה מביא לאלפי חללים והרס כלכלי רחב, והתסיסה האזרחית והפרעות הסדר של אנטיפה סוחפות המונים ברחובות, התמיכה הפוליטית בטראמפ התפוגגה במהירות. טראמפ היה זקוק בדחיפות לניצחון.
כדי להיבחר לקדנציה שנייה, טראמפ בונה על הבייס האלקטורלי העיקרי שלו, שהוא הקהילה הנוצרית, ובהתאם לכך, הצוות שלו דחף חזק את נושא זכויות הנוצרים במזרח התיכון כחלק מהשיחות וההסכם. עם התקדמות המשא ומתן המרכיב הזה היה מה שהכריע את הכף. ההגנה על הזכויות הדתיות של הנוצרים במדינות המפרץ הפכה לנושא הראשון במעלה, וטראמפ סיפק טיעון חשוב בזכות העסקה לבסיס הפוליטי שלו.
בעוד ריבונות יהודית ביהודה ושומרון חשובה לקהילה האוונגליסטית, העברת השגרירות לירושלים הייתה הגשמת חלומותיה העיקרית. המאבק למען זכויות הנוצרים מעבר לים פרט על המיתר הנכון - ומבחינה פוליטית - היותר מועיל. בסופו של דבר, השלב הראשון ב"עסקת המאה" הסתכם בהכרעה פוליטית קשה ובודדה עבור הנשיא טראמפ - האם לפנות לבסיס האלקטורלי או לעשות טוב לידידיו. לבסוף האינטרס הפוליטי גבר על ההבטחות החשובות.
כשישב לבד בחדר הסגלגל, כשהדילמה הזאת לנגד עיניו, טראמפ בעצם אימץ מבחינה פוליטית את אמירתו של נתניהו: "לפני שדואגים לאיכות חיים, צריך להבטיח את החיים עצמם".
ארי הרו הינו יועץ פוליטי ועסקי בינלאומי. בעבר שימש כראש הסגל של ראש הממשלה נתניהו