צרחותיה של מירי רגב על ברקוביץ הזכירו לי שידור מזירת אגרוף

"גבירותיי ורבותיי, לעולם לא ייתם הוויכוח: מי מעצב את פני ההיסטוריה? המנהיגים או הנסיבות? הנה תשובתי לכם: אנחנו כולנו מעצבים את פני ההיסטוריה. אנו – העם. אנו – החקלאי ההולך אחרי המחרשה, המורה בבית הספר, הרופא המציל חיים, המדען מול המחשב, פועל החרושת מול המכונה, פועל הבניין על הפיגום. אנחנו – האמא המלווה את בנה ביום גיוסו לצבא, אנחנו האב החרד בלילות לשלום ילדיו, אנחנו יהודים וערבים. אנחנו העם".

את המילים הללו כתב איתן הבר לנאום ראש הממשלה יצחק רבין במעמד החתימה על הצהרת וושינגטון ביולי 1994. התענגתי על דברי הבר והרהרתי בהם, עד כמה הם נכונים במיוחד בימינו. כולנו חיים על אותה פיסת אדמה, מתמודדים עם אותם הקשיים, דילמות ומגיפה אחת שמאיימת על קיומנו. הדרך להתמודדות עם הנגיף מעוררת ויכוחים אינסופיים במדינה וגורמת לפילוג נוסף על זה שכבר קיים.

נבוכה מול המסך לא ידעתי אנה לפנות: לכבות את משדר הביזיון או להמשיך בצפייה רק על מנת לגלות עד כמה נמוך זה ימשיך לרדת? איך הגענו למצב שבראיון בתוכנית אירוח קלילה שבה צופות משפחות שלמות משתקפת תרבות דיבור עילגת ותוקפנית? כיצד הידרדרנו להשתלחויות פרועות של נבחרי ציבור ולהתבטאויות חסרות מעצורים? נדמה שנבחרינו אינם משלמים מחיר ציבורי על התבטאויות קשות כאלה, אף כי ראוי שכך יהיה.

בשמחת תורה סיימנו את קריאת ספר התורה, וכעת מתחילים הכל מהתחלה. היהדות מאפשרת מחילה ותיקון. תמיד יש אפשרות לסלוח, למחול, לכפר על המעשים ולהתחיל מחדש. כחברה אנו זקוקים לכך מאוד.