מכל עבר נשמעות זעקותיהם של הורים עובדים, הנאלצים לצמצם את שעות עבודתם או חלילה להתמודד עם פיטורים, רק משום שמערכת החינוך נסגרה בהוראת ממשלה שאינה מסוגלת לסגור ישיבות ותלמודי תורה. מהעבר האחר, נשמעים קולות של ילדים ונערים משועממים הממלאים את הרחובות. על רקע זה, התוכנית שהוכנה לבקשתו של יו״ר מפלגת ישראל ביתנו ח״כ אביגדור ליברמן, על ידי צוות פרופסורים מתחומים שונים, רואה במערכת החינוך נדבך קריטי במשבר הקורונה, שאין לסגור אותה כל אימת שמאן דהו מחליט שהיא מקור הדבקה, למרות הממצאים הסותרים בהקשר לכך.
במקום להתייחס למערכת החינוך כאילו הייתה מקשה אחת המשרתת אוכלוסייה זהה בצרכיה, יש להתייחס להבדלי הגיל ולהבדלים הגיאוגרפיים, והתרבותיים בין התלמידים במערכת החינוך. בבסיס ההצעה עומדת הסתכלות דיפרנציאלית על מערכת החינוך בהתאם לחלוקה לפי גילים וכיתות.
בית הספר היסודי משרת תלמידים שחלקם עדיין קטנים מלהישאר בבית לבד. הם זקוקים להוויה הכיתתית. לילדים האלה מגיע להיות בבית הספר. הם יכולים להתחלק לכיתות בחדרים הפנויים בבית הספר כתוצאה מהיעדרותם של הגדולים יותר. תלמידים בכיתות ד'־ט' יכולים להישאר לבד. לכן מומלץ להמשיך וללמד בזום, אך להזמין את התלמידים לבית הספר לפחות יומיים בשבוע כדי שיישארו אקטיביים בתהליך הלמידה.
בכיתות י"א וי"ב חייבים לחזור ללמוד ללא שהות, כי כל יום שעובר מקטין את סיכוייהם של החלשים לעמוד בהצלחה בבחינות הבגרות. לכן יש להמשיך בזום עם תלמידים אלה, אך במקביל לזמן לבית הספר את התלמידים הזקוקים לעזרה ולתמיכה, פדגוגית או רגשית. כדי שהתוכנית תתממש, ובהנחה שהממשלה תסיים בקרוב את הסגר הלא צודק הזה, יש לתגבר את צוות ההוראה ולתת אוטונומיה למנהלי בתי הספר, שיחליטו במסגרת התקנות מי מהמורים והתלמידים ילמדו בבית הספר ומי באמצעות הזום.
הכותב הוא מחזיק תיק החינוך במועצת העיר גבעתיים וחבר סגל בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב