זיכרון של כולנו: זוהי השנה העשרים וחמש, שאנו מציינים את יום הזיכרון ללוחם, למפקד, לשר הביטחון וראש הממשלה, יצחק רבין זכרו לברכה. גם השנה אנחנו מציינים את יום הזיכרון הזה, על אף מצב החירום שבו אנו מצויים. על אף הגבלות הקורונה.
אנחנו מתעקשים לציין את היום החשוב הזה, מכיוון שימי הזיכרון הללו הם החוליות בשלשלת שקושרת אותנו לעמנו, לעצמנו, להיסטוריה שלנו, ולשורשים שלנו. אלה נקודות הציון שסביבן אנחנו מתכנסים, שנה בשנה, כואבים, משוחחים, עורכים חשבון נפש.
לצערי, פעמים רבות אנו שומעים קולות, לעתים ענייניים, לעתים ציניים, שמתנכרים ליום הזיכרון הזה. מתכחשים אליו. טוענים שהיום הזה והאיש הזה אינם נוגעים להם. ומהעבר האחר, קולות אחרים מבקשים לגדר את ציבור הזוכרים, ולהדיר מהחובה לזכור, ומהזכות לזכור. אבל ביום הזיכרון הזה חשוב שנזכיר לאילו תהומות, לאיזה חורבן, עלול להוביל ניכור חריף של "אנחנו" ו"הם".
כילד ירושלמי, הערצתי את חטיבת הראל ומפקדה יצחק רבין, על שחילצו אותנו מהמצור. במלחמת ששת הימים, אני הייתי קצין במילואים בצבא שרבין היה הרמטכ"ל שלו. אפילו שלא החזקנו באותן עמדות, אפילו שהיו בינינו מחלוקות קשות, ידענו שאנחנו משחקים באותה הקבוצה. קבוצת הרוצים בטובתה של המדינה, קבוצת הרוצים בטובתו של העם היקר הזה, גם אם אנחנו חלוקים על הדרך. ידענו שאנחנו קשורים זה בזה, ערבים זה בזה, לטוב ולמוטב.
יוצא לי לחשוב הרבה, בתקופה הזאת, על המונח הזה "ערבות הדדית". על הערך היסודי והעתיק הזה, שמלווה את עמנו כל כך הרבה שנים. ערבות הדדית איננה גזירת גורל. היא ייעוד.
ערבות הדדית היא ההבנה העמוקה שאין לנו פריבילגיה להפנות עורף לאחינו ולאחיותינו,ִ גם אם הם נמצאים בצדו השני של המתרס - המתרס הפוליטי, המתרס הדתי, המתרס העדתי. ערבות הדדית היא ההבנה שאנו מנווטים יחד את הספינה הזאת. חוגגים את הישגיה, כואבים את כישלונותיה, מתווכחים, אך שומרים על מרחבי ההסכמה בינינו, על הערכים היסודיים שעליהם מושתתת השותפות שלנו.
התעקשות על קיומו של יום הזיכרון הזה היא הדרך שבה אנחנו מצהירים שזיכרונו של יצחק רבין שייך לנו, לכולנו. יהי זכרו של יצחק רבין, חייל, לוחם, מפקד וראש ממשלה, חרוט על לב האומה מדור לדור.