השר לשעבר גלעד ארדן הודיע שהוא מבקש לעזוב את תפקידו כשגריר בוושינגטון בעקבות הקמתה של הממשלה החדשה בישראל. אינני יודע אם זה מבשר על תפיסה חדשה לגבי כלל המינויים הדיפלומטיים הפוליטיים. במקביל פורסם כי שר החוץ לפיד שוקל לקצר את שירותה הדיפלומטי של ציפי חוטובלי בבריטניה.
גם כאן אינני יודע אם זו גישה חדשה לעומת מה שהיה נהוג עד כה. מה שכן אני יודע הוא שבשני המקרים הנוהג הקיים לגבי המינויים הפוליטיים איננו חרוט בסלע. הגיע הזמן לשנותו. לפני הרבה עשורים, הנהלת משרד החוץ, ועד העובדים שלו ונציבות שירות המדינה הגיעו להסדר על פיו הממשלה יכולה למנות שגרירים וקונסולים כלליים מחוץ למערכת משרד החוץ וללא מכרז.
הגבילו את מספר המינויים הללו ל־11. כך הם נהפכו למינויים פוליטיים של הממשלה, כל ממשלה. כמו בכל דבר אחר במדינתנו - הדברים לא סטטיים. בהתחלה המינויים הפוליטיים נעשו במדינות קטנות, רחוקות ולא מרכזיות כגון הפיליפינים, הונדורס, ונצואלה ועוד. הממנים דאז סברו שהנזק הפוליטי, העלול לקרות במדינות לא מרכזיות, הוא קטן.
עד מהרה הביאו המשחקים המפלגתיים לכך שהמינויים הפוליטיים השתלטו על הבירות המרכזיות, כגון לונדון, פריז, וושינגטון, האו”ם בניו יורק ועוד. כיום אין אף מינוי פוליטי שאינו מוצב בבירה מובילה. לא אחת נשארה משרת השגריר בבירה גדולה ללא איוש בגלל מחלוקת מפלגתית פוליטית. קנדה היא אחת הדוגמאות.
דיפלומטיה היא מקצוע. למעט ארצות הברית, רוב רובן של מדינות העולם ממנות שגרירים וקונסולים כלליים מתוך שורות שירות החוץ. הן עושות זאת מתוך שכנוע ואמונה שהיחסים בין מדינות הם עניין כה חשוב עד שיש להפקידו רק בידי אנשי המקצוע. למען הצדק ההיסטורי, בישראל היו מינויים פוליטיים מוצלחים.
אבל הם בטלים בשישים אל מול כל השאר אשר לא הצטיינו בתפקידם ואף גרמו לנזק למדינה. לכן הגיע הזמן לבטל את מכסת 11 המינויים הפוליטיים ולהעדיף מינויים של דיפלומטים מקצועיים. זה יאפשר לוועדת המינויים העליונה של משרד החוץ להתמקד בכישוריו של המועמד, בניסיונו, ביכולותיו הביצועיות, בכישורים המוכחים ובשליטה בשפת המקום, וזה ימנע מצב מביך ומזיק שהמינוי הפוליטי מייצג בסופו של דבר איש אחד, ראש הממשלה, במקום לייצג את ישראל כולה.
הממשלה החדשה ושר החוץ שלה מדברים על החזרת מרכזיותו של משרד החוץ אל בימת העשייה. במקביל להבעת הידד על כך, יש לשחרר את שירות החוץ, אחת ולתמיד, מהמינויים הפוליטיים.