הממתק Turkish Delight, עונג טורקי בתרגום חופשי לעברית, הוא ידוע וערב לחך, אך בטרם נתמסר לממתק המפתה, כדאי לבדוק בזהירות את תכולתו. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן התקשר לנשיא הנבחר יצחק הרצוג, בירך אותו ולדברי לשכת הנשיא הרצוג, דן עמו באפשרות לשיתופי פעולה בתחומי האנרגיה, התיירות והטכנולוגיה ובהרחבת הקשרים הכלכליים.
ברכה לנשיא חדש היא דבר מקובל, אך שיחה ממושכת בנושאים מדיניים בהזדמנות זו היא חריגה. לנשיא בישראל אין כל מעמד או סמכות בעניינים מדיניים, להוציא קבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים או חתימת כתבי האמנה לשגרירים ישראלים חדשים.
אז מדוע בחר ארדואן דווקא בהרצוג כערוץ להעברת מסרים מדיניים? ייתכן, כמובן, שמרום מעמדו, בעיקר בעיני עצמו, סבר שזה מתחת לכבודו לשוחח עם "סתם" ראש ממשלה או שר חוץ, ובפרט שמדובר בממשלה על כרעי תרנגולת. אך סביר יותר שלנוכח חוסר הניסיון המדיני השקוף של ממשלת השינוי, העדיף לשוחח עם מי שדווקא יש לו ניסיון כזה.
אך יותר מעניין מה שעמד מאחורי צעדו, שהרי אין להניח שארדואן הפך לחובב ציון או שמחק מלוח לבו את כל הפרקים שאפיינו את יחסי טורקיה וישראל בשנים האחרונות; זה אותו ארדואן שמארח נציגות של חמאס, ששלח לישראל את ספינת הטרור "מאווי מרמרה", שתוקף את ישראל בארסיות בענייני הר הבית וירושלים, שהתבטא לא פעם בסגנון אנטישמי.
אך ארדואן נאלץ כנראה להפוך בעל כורחו ובניגוד לנטיותיו האישיות לריאליסט פוליטי, כשהבין שיומרותיו לשחזר את העבר העותמאני במזרח התיכון או שיוכר כמנהיג העולם הסוני — הלכו והתנפצו אל מול סלעי המציאות.
גם מצבה הכלכלי של טורקיה הוא בכי רע, והדלת המסתובבת בתפקידי נגיד הבנק המרכזי ושר האוצר איננה משפרת את המצב. באחרונה גם פרצה שם שערוריית שחיתות, כולל מעשי רצח וסחר בנשק וסמים, שבכירים במפלגתו האסלאמיסטית היו מעורבים בה — מה שהביא לירידה משמעותית בתמיכה הציבורית בה.
הדחף לניסיון לחמם את היחסים עם ישראל מקורו, אפוא, הן בבעיות פנים והן בהערכת מצב מחודשת בנושאי חוץ, ולא רק עם ישראל, אלא גם עם מצרים. גם יחסי טורקיה וארצות הברית משחקים תפקיד חשוב; בעוד שממשל טראמפ בדרך כלל נטה חסד לארדואן, יחסו של ממשל ביידן מסויג יותר והתבטא לאחרונה בהכרה ברצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה.
למרות מורת רוחו מהצעד של ממשל ביידן, ארדואן מבין ששיפור היחסים עם וושינגטון חיוני עבורו. אחת הדרכים להשגת המטרה הזאת עשויה, לדעתו, להיות חימום היחסים עם ישראל. כפי שבתקופת טראמפ חיפשו מדינות שונות, ולא רק בעולם הערבי, את קרבת אמריקה באמצעות ממשלת נתניהו, הטורקים, ולא רק הם, מנסים עכשיו לזכות בברכתו של ביידן באמצעות ממשלת בנט־לפיד.
ברם, אל לנו לשכוח שלפחות חלק ממטרותיו של ארדואן סותרות במפגיע אינטרסים ישראליים. מילת המפתח מבחינת ארדואן בשיחתו עם הנשיא הרצוג הייתה "אנרגיה", שבפועל מסתתרת מאחוריה כוונה ברורה לחבל במיזם הישראלי־קפריסאי־יווני להנחת צינור להובלת גז טבעי ממזרח הים התיכון למערב אירופה, תוכנית שנוגדת את האסטרטגיה של טורקיה באזור. גם ההתערבות של טורקיה לטובת אחד המחנות במלחמת האזרחים בלוב נועדה בזמנו לחבל בתוכנית המצרית ליצוא גז טבעי.
הקשר המדיני המתהדק עם ארצות מזרח הים התיכון היה בין הישגיה המדיניים החשובים ביותר של ישראל בעידן נתניהו, בנוסף לחתימת הסכמי אברהם והרחבת הקשרים עם מדינות נוספות בעולם הערבי ובאפריקה, ויש להבטיח שממשלת בנט־לפיד לא תוכה בסנוורי החיזור של ארדואן עד לכדי העמדתם בסכנה. גישת ישראל צריכה להיות מפוכחת וחכמה. בהחלט יש להתייחס בצורה חיובית להזדמנות שנפתחה לשיפור היחסים עם טורקיה, אך יש לבחון כל נושא לגופו ומבלי להיחפז, לבל נגלה שבממתק הטורקי המענג יש תולעים.