שערו בנפשכם מה היה קורה אילו נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן היה מוזמן לביקור ממלכתי בערב הסעודית, והשיירה הנשיאותית הייתה נאלצת לעבור בכיכר על שם 21 השהידים שהיו מעורבים בפיגועי ה־11 בספטמבר 2001?

או למשל, מה היה קורה אילו נשיא צרפת עמנואל מקרון היה מוזמן לביקור בביירות, ושיירתו הייתה אמורה לעבור ברחובות הנושאים את שמותיהם של מחבלים שביצעו פיגועים בצרפת?

אני מניח שרק הידיעה על רחוב או כיכר הנושאים את שמותיהם של רוצחים כאלה הייתה מובילה להטלת סנקציות קשות על המדינות הללו, שלא לדבר על ביטול הביקור הממלכתי.

לפיכך, קשה להבין את המוסר המערבי הכפול כשמדובר בישראל. כשבמערב שומעים שב"שטחים" מונצחים מחבלים מתאבדים שנטלו את נפשותיהם של עשרות ישראלים, נופלים עליהם לפתע עשרה קבין של סובלנות והם מבינים ללבותיהם של אבו מאזן ואנשיו, ומרפדים את שתיקתם במילות פייסנות מאוסות.

בערי הגדה המערבית מתחרים ראשי העיריות זה בזה מי ינציח את המחבלת דלאל מוגרבי בדרך המקורית ביותר. מוגרבי תיזכר לדיראון עולם כמחבלת מכביש החוף, שהנהיגה קבוצה של עשרה מחבלים במסע הרג שהחל בים והסתיים בכביש החוף במרץ 1978, ובו מצאו את מותם קרוב ל־40 גברים, נשים וילדים.

באחדים מהם ירתה לוחמת החופש מוגרבי בדם קר, תוך הפגנת אכזריות שאין לה אח ורע בפעילות החבלה שהופגנה על ידי הארגונים הפלסטיניים בישראל. ב"שטחים", מוגרבי היא מופת ולאור מורשתה מתחנך דור פלסטיני. מי שמאמין שאפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים, שיתחיל בבקשה צנועה מאבו מאזן: להשמיד את האנדרטאות לזכרה של מוגרבי.

ביוני התקיימו בשטחי הרשות בעידוד ובאישור אבו מאזן, חגיגות הוקרה למבצעי הטבח בנהריה ב־1974. למי ששכח, שלושה מחבלי פת"ח שחוסלו בפעולה זו הועלו על נס בשטחי הרשות כשהידים שהביעו דבקות במשימתם – רצח החייל דני סנש וירי באם ובשני ילדיה, אירנה, רונית וגלעד זרנקין ז"ל.

שלושה חודשים קודם הונצח בשטחי הרשות עבד אל־באסט עודה מטול כרם, מבצע טבח מלון פארק בנתניה ב־27 למרץ 2002. כזכור, בפיגוע קשה זה נרצחו אנשים שבאו לחגוג את סדר הפסח ומצאו את מותם בידי מחבל מתאבד המכונה ברשות גיבור ומודל לחיקוי, "שגבורתו היא תמצית הגבורה של העם הפלסטיני".

אפשר היה לקבל מקרה שבו הרשות הפלסטינית, המקרקרת ומפזזת בפני כל טריבונל בינלאומי שהיא ישות שומרת חוק, תנציח את הקורבנות מקרב תושבי דיר יאסין (1948), קיביה (1953), כפר קאסם (1956) וסברא ושתילא (1982).

אולם להנציח את המחבלים שטבחו בי"א הספורטאים במינכן 1972, את רוצחי הילדים במעלות (1974) ובמשגב עם (1980), את המחבלים שביצעו רצח מזוויע במשפחת הרן (1979) ואת כל חוטפי החיילים ורוצחיהם ואת כל מי שחנק אי פעם תינוק יהודי במיטתו או שרצח נהג מונית בנסיעתו או אזרח תמים שקם לעבודתו – זו כבר קריאת השכמה לעולם החופשי.

היכן מנהיגי העולם החופשי שצריכים לזעוק על הנורמות ההרסניות הללו? היכן רודפי הצדק הבינלאומי שמאשרים בהסכמה איוולת נוראה כזו? לא אמריקה ולא אירופה יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהן אם לא יגנו את אבו מאזן ואנשיו, ויורו להם לחדול מהנוהג הזה בשטחי הרשות. 

הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומושל ג'נין, בית לחם וראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרשות באיו"ש לשעבר