"אחרת" אולי כן, אבל לא יותר טוב. הפשיעה והאלימות בחברה הערבית הגיעו לממדים שמזכירים את השיא של המאפיות האיטלקית, האירית והיהודית באמריקה של שנות ה־20 וה־30 במאה הקודמת — מעשי שוד ורצח, מלחמות בין משפחות פשע, אלימות אישית, נקמת דם, פרוטקשן, סמים ואיומים. לכך, על פי הסברים שונים, נוספת בישראל סיבה מיוחדת: דווקא הצלחת המשטרה במאבק בפשע המאורגן באוכלוסייה היהודית פינתה את השטח לכנופיות הערביות.
אסור, כמובן, להכליל, ויש להניח שמדובר במיעוט. כפי שהסבירה לאחרונה ד"ר רונית מרזן, היסטוריונית ומומחית לעולם המוסלמי, לקוראי "הארץ": "בדת האסלאם יש גם דברים מאוד ליברליים ורכים", והיא גם סבורה שרציחות הנשים הרבות במגזר הערבי למען "כבוד המשפחה" נובעות פחות מצו דתי ויותר מהפטריארכליות בחברה הערבית, שהגברים והזכרים המבוגרים עומדים בראשה. אך ההיסטוריה, ולא רק של המזרח התיכון, מלמדת שלעתים מיעוט נחוש ומושפע אידיאולוגית ודוגמטית מסוגל להכתיב לרוב את דרכו ואת הרגליו.
ממשלת נתניהו הקציבה 15 מיליארד שקלים (בשלבים) כסיוע למגזר, ואף שיש עוד הרבה מה לעשות, זו איננה הסיבה לתופעה הנ"ל. "האקונומיסט" הבריטי הגדיר זאת כך: "כאזרחי ישראל, רוב הערבים רוצים ליהנות מתנאים זהים לאלה של היהודים, אך רבים מהם רואים עצמם בראש ובראשונה פלסטינים, ושיתוף פעולה עם משטרת ישראל (ומוסדות ממשלתיים אחרים) יהיה מבחינתם בגידה בזהות הזאת".
ויש השלכות: גם אם הפשיעה והאלימות אינן פונקציה ישירה של התגברות הרגש הלאומי, הן אינן מנותקות ממנו. באופן מעשי, יש "כלים שלובים" מבחינת הנשק שבידי כנופיות הפשע בישראל וכנופיות הטרור בשטחים, ובשוליים ישנה גם הזדהות רעיונית ומעשית. ומה שמשמעותי לא פחות, מתחת לפני השטח ולפעמים גם מעליו קיימות רוח ופרקטיקה של אי־הכרה בסמכות ובמרות של מדינת ישראל.
יש מי שרואים עצמם ישות נפרדת שסרה לחוקי המדינה רק כשנוח לה וכשזה איננו סותר את הזהות הפלסטינית שלה. ושוב יש להוסיף: זו איננה נחלת כלל הציבור הערבי, אך המיעוט קובע את סדר היום כפי שהתברר גם באלימות הערבית במבצע "שומר החומות".
התרעות פיקוד העורף