בספטמבר האחרון פרסמה ממשלת השינוי תוכנית לאומית רב־שנתית לטיפול בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית. מספר הנרצחים באותה עת היה 90, מאז המספר הרקיע ל־126. יש הרבה הסברים, אך אף לא אחד משכנע בפני עצמו.
השר לביטחון פנים, עמר בר־לב, התפנה לשעה קלה משיחתו "הדיפלומטית" עם תת־מזכיר המדינה האמריקאי ויקטוריה נולנד (מה לשר שתחום פעולתו הוא משטרה וענייני פנים ולסוגיות מדיניות שנויות במחלוקת?) כדי לבשר ש"משטרת ישראל לא באובדן שליטה, היא פועלת לצמצום הפשיעה ברחוב בערבי, אנחנו במבצעים חסרי תקדים נגד אותה אלימות", ולומר בנימה של סיפוק עצמי: "אין ראש עיר או יישוב ערבי או דרוזי שלא אומר שמרגישים שדברים קורים אחרת".
"אחרת" אולי כן, אבל לא יותר טוב. הפשיעה והאלימות בחברה הערבית הגיעו לממדים שמזכירים את השיא של המאפיות האיטלקית, האירית והיהודית באמריקה של שנות ה־20 וה־30 במאה הקודמת — מעשי שוד ורצח, מלחמות בין משפחות פשע, אלימות אישית, נקמת דם, פרוטקשן, סמים ואיומים. לכך, על פי הסברים שונים, נוספת בישראל סיבה מיוחדת: דווקא הצלחת המשטרה במאבק בפשע המאורגן באוכלוסייה היהודית פינתה את השטח לכנופיות הערביות.
כדרכם של חבריו לממשלה, בר־לב איננו שוכח, כמובן, להטיל את האשמה לגל האלימות הגואה על הממשלות הקודמות "שלא שמו על זה דגש", אך ספק אם הציבור עוד מתרשם מהנימוק הזה. למען האמת, השר בר־לב איננו מהשרים הגרועים בממשלה — יש מועמדים ומועמדות אחרים — והוא אכן עומד בפני בעיה סבוכה ומורכבת בעלת שורשים מסורתיים וחדשים הכוללים חוסר משילות ברמה גבוהה מזה והתפתחויות ייחודיות לישראל מזה.
חוסר המשילות בולט במיוחד בנגב, שהפך למעין שטח הפקר שבו כנופיות בדואיות שולטות ללא מצרים ומסכנות הן אזרחים יהודים והן חברים מקרב שבטיהן שלהן. ממשלות ישראל לדורותיהן אכן הזניחו את הטיפול בסוגיית הנגב והבדואים.
הממשלה הנוכחית הוסיפה חטא על פשע כשאישרה לאחרונה מסיבות קואליציוניות שקופות את חוק החשמל. אחת מתוצאותיו תהיה חיבור יישובים בדואיים בלתי חוקיים לרשת החשמל, כלומר גושפנקא רשמית להשתלטות עבריינית על אדמות המדינה.
איש התקשורת ירון לונדון עורר זעם בזמנו כשאמר בתוכניתו את דבריו השנויים במחלוקת (וכמעט איבד את פרנסתו בשל כך): "ערבים הם פראי אדם, הם לא שונאים רק יהודים, הם רוצחים את עצמם בראש ובראשונה... (בכל מקום) ערבים טובחים ערבים". לאחר מכן התנצל על דבריו. זה אולי איננו ניסוח אלגנטי או פוליטיקלי קורקט, אבל מבט קצר לשכונה שבה אנו חיים יאשר שהדברים אינם מופרכים לחלוטין.
אסור, כמובן, להכליל, ויש להניח שמדובר במיעוט. כפי שהסבירה לאחרונה ד"ר רונית מרזן, היסטוריונית ומומחית לעולם המוסלמי, לקוראי "הארץ": "בדת האסלאם יש גם דברים מאוד ליברליים ורכים", והיא גם סבורה שרציחות הנשים הרבות במגזר הערבי למען "כבוד המשפחה" נובעות פחות מצו דתי ויותר מהפטריארכליות בחברה הערבית, שהגברים והזכרים המבוגרים עומדים בראשה. אך ההיסטוריה, ולא רק של המזרח התיכון, מלמדת שלעתים מיעוט נחוש ומושפע אידיאולוגית ודוגמטית מסוגל להכתיב לרוב את דרכו ואת הרגליו.
ויש היבט מרכזי נוסף לאלימות הערבית שטרם זכה להתייחסות מספקת: הלאומנות המתגברת בחלק מהציבור הערבי. זו איננה בעיקר שאלה של שוויון זכויות או מעמד כלכלי וחברתי. אדרבה, החברה הערבית רשמה בשנים האחרונות התקדמות מרשימה בנושאים רבים — מרפואה והשכלה בכלל, ועד משפטים.
ממשלת נתניהו הקציבה 15 מיליארד שקלים (בשלבים) כסיוע למגזר, ואף שיש עוד הרבה מה לעשות, זו איננה הסיבה לתופעה הנ"ל. "האקונומיסט" הבריטי הגדיר זאת כך: "כאזרחי ישראל, רוב הערבים רוצים ליהנות מתנאים זהים לאלה של היהודים, אך רבים מהם רואים עצמם בראש ובראשונה פלסטינים, ושיתוף פעולה עם משטרת ישראל (ומוסדות ממשלתיים אחרים) יהיה מבחינתם בגידה בזהות הזאת".
ויש השלכות: גם אם הפשיעה והאלימות אינן פונקציה ישירה של התגברות הרגש הלאומי, הן אינן מנותקות ממנו. באופן מעשי, יש "כלים שלובים" מבחינת הנשק שבידי כנופיות הפשע בישראל וכנופיות הטרור בשטחים, ובשוליים ישנה גם הזדהות רעיונית ומעשית. ומה שמשמעותי לא פחות, מתחת לפני השטח ולפעמים גם מעליו קיימות רוח ופרקטיקה של אי־הכרה בסמכות ובמרות של מדינת ישראל.
יש מי שרואים עצמם ישות נפרדת שסרה לחוקי המדינה רק כשנוח לה וכשזה איננו סותר את הזהות הפלסטינית שלה. ושוב יש להוסיף: זו איננה נחלת כלל הציבור הערבי, אך המיעוט קובע את סדר היום כפי שהתברר גם באלימות הערבית במבצע "שומר החומות".
יש מי שמציע להחזיר את הממשל הצבאי מתקופת בן־גוריון, אך זה איננו מעשי וגם איננו צודק כלפי הרוב בציבור הערבי הבוחל באלימות. אולם התמודדות אמיתית עם המצב צריכה לכלול גם צעדים בלתי שגרתיים — חיוביים לגבי אותו רוב, אך גם כאלה שכל מדינה הרואה עצמה אחראית לביטחון אזרחיה מעניקה לזרועות הביטחון שלה. ד