הסצנה ההזויה שבה יושבים הבעל הנבגד והמאהב של אשתו על כוס וויסקי וסיגר משובח כדי לדון באילו תנאים ימשיך זוג הנאהבים להיפגש, ראויה לאוסקר על התסריט המפתיע של השנה. החללים הגדולים הפעורים בתסריט המוזר אומנם קצת מעיקים, אבל משאירים מקום לקסם המסתורין והדמיון, שמקבלים בוסטר בשל הדמות הראשית בסיפור, הלא הוא ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן.
כך, למשל, נותרנו באפלה לגבי הדרך שבה נוצר המהפך מהדמות של "סבא יוסי", ועד לרגע הדרמטי שבו הוא כבר מאהב לטיני סוער, דורסני, סכסכני, שקרן ומסוכן. מטעמים של סודות מדינה, למשל, לא חשפו אותנו לפריטי המידע החסויים, שאותם חלק לכאורה ראש המוסד לשעבר בוואטסאפ עם האישה שאותה רצה להרשים. למעשה, אנחנו ניזונים מטענות הבעל וצריכים לסמוך על התחקירן רביב דרוקר, שבמו עיניו ראה את הדברים על מסכי הוואטסאפ. ממש כפי שהיינו צריכים לסמוך לא מזמן על גברת דנה ויס, כשהציצה בוואטסאפ של ח"כ עידית סילמן כדי לתמך את טענתה בדבר תוקף אלמוני בתחנת דלק.
כל איש ימין המכבד את עצמו זוכר את הראיון שקיים דרוקר עם אביב גפן לאחר אחד מסבבי הבחירות האחרונים, ובו תרם לנו את אחד מרגעי היושר הזחוחים והנדירים שאנו נוצרים בלבנו. דרוקר פסק שעיתונאים הלכו רחוק מאוד כדי להפיל את נתניהו, ואפילו חצו את גבולות הלגיטימיות. צפייה בכתבת התחקיר הצהובה על הרומן החשאי העלתה אצל רבים את התהייה - האם אין זה אחד מאותם מקרים בדיוק - אלא שהפעם מי שחצה את גבולות הלגיטימיות הוא דרוקר עצמו.
הכתבה, שעניינה סקס, ריגול והודעות וואטסאפ, שברה שיאים של רייטינג, טעם רע ודמגוגיה. דרוקר ניסה אומנם להסביר שלא הרומן לכאורה הוא הנושא, אלא קלות הראש והשימוש במידע חשאי, ומאוחר יותר האיום על כבשת הרש של הבעל הנבגד, שמייחס את הבעיות שצצו בקריירה שלו לזרועו הארוכה של כהן.
קשה להאמין שדרוקר היה טובל ידיו במדמנה כזו ומספק לה זמן מסך כדי להצדיק את הרמת המסך אל מתחת לחגורה של יוסי כהן, לולא מדובר היה במשימה חשובה מאין כמוה. משימה שעליה שווה אפילו לשנמך את מעמדו כעיתונאי מקצועי. לא לחינם בחר דרוקר להקריב את המוניטין שלו, בנפצו כמעט כל כלל של עיתונאות ראויה. נראה שהייתה לו מטרה מקודשת. הוא יצא לשליחות שמטרתה סיכול ממוקד למי שעשוי להיות מנהיג הימין העתידי. השמאל הפיק את הלקח משלטון נתניהו. צריך לפתור את הבעיה כשהיא עוד קטנה.
מרגע ששמו הוזכר כאופציה להובלת הליכוד לאחר עידן נתניהו, הפך ראש המוסד לשעבר מושא לתחקירים, שנועדו להתישו עוד בטרם הציב רגל אחת בבוץ הפוליטי. כדי לחסל מנהיג כריזמטי, נאה, בעל עבר מפואר ומוצלח במוסד, אדם שבהנהגתו בוצעו משימות שמלהיבות את הדמיון ושהשתיקה יפה להן – היה די להעמיד מולו כיתת יורה אחד: בעל נבגד וכועס, הבוער בתאוות נקם, המייחס לכהן את התרסקות משפחתו ואת אובדן מקור פרנסתו.
הסיפור הטלוויזיוני נטווה באופן המותיר את הרושם שכהן הינו שילוב של דוד המלך בפרשת אוריה החיתי ובת־שבע, מעורבב עם אחאב בפרשת נבות הישראלי. הוא הוצג כנבל. גם גזל מהבעל את האישה באופן נפשע, וגם גדע את הקריירה שלו באמצעות גיסתו, שלכאורה פיטרה אותו. למעט טענות הבעל הנבגד, לא הוצגו בפנינו ראיות.
עומק התיעוב
במהלך הכתבה החד־צדדית, שנמתחה כמסטיק, נעשה גם ניסיון לקעקע את כישוריו של כהן כמרגל־על ולהציג את הבעל כבלש מופלא. לרגע אחד ניתן היה לחשוב שהבעל - גיא שיקר - הינו ראש המוסד ולא יוסי כהן. הוא אפילו ידע איפה כהן מתגורר. עובדה זו הוצגה כפיצוח האניגמה, אף שהיה ברור שהם מתגוררים בסמיכות. גם העובדה ששיקר הכיר את מאבטחי כהן בשמותיהם ואת לו"ז הטיסות שלו הוצגה כמעט כמו חדירה של איראן לכור בדימונה. 007 הפך בן רגע ללואי דה פינס.
רק מי שגילו סבלנות, או חזרו בזמן עם כוס הקפה מהמטבח כדי לצפות בתגובות לכתבה – יכלו לגלות כי הקרע בין בני הזוג החל הרבה לפני שכהן פרץ בסערה לחייהם. מתגובת האישה עולה כי הגישה תביעת גירושים כבר ב־2016, הרבה לפני כניסתו של "סבא יוסי" לחייה. מידע כזה, הנסתר מעיני הציבור עד לזמן התגובות, הינו עיתונות במרעה, המתקרבת אפילו להגדרה של עלילת דם.
הסיפור של יוסי כהן הינו הסיפור של כל איש ימין שיבקש להחליף את נתניהו לאחר שיפרוש. מפלגת השלטון הנוכחית, ואני לא מתכוון לימינה, אלא למפלגת השלטון האמיתית - מפלגת השילוש הקדוש של בתי המשפט, הפקידות והעיתונות - לא מתכוונת להרפות מרסן השלטון כל כך מהר. הצעירים שבינינו, שאינם מכירים את ההיסטוריה, מתרשמים מהתרפקות השמאל על ימי בגין וז'בוטינסקי, ומקבלים את הרושם שפעם היחס למנהיגי הימין היה אחר. שרק ימי נתניהו הולידו את הניכור, התיעוב והשנאה. ההפך הוא הנכון.
כעומק האהבה של בוחרי הימין למנהיגם, עומק התיעוב שהשמאל רחש כלפיהם. ז'בוטינסקי כונה תדיר "ולדימיר היטלר", והוצג כפשיסט מחרחר מלחמות שתנועתו אחראית לרצח ארלוזורוב. בן־גוריון המשיך לבצע וידוא הריגה לדמותו הנערצת כשסירב להעניק תוקף לצוואתו ולהעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל במשך כל שנות כהונתו כראש ממשלה.
מנחם בגין זכה לגורל דומה. דוד בן־גוריון קרא לו "מוקיון", סירב לנקוב בשמו במליאה וכינה אותו "האיש שיושב ליד ח"כ בדר". אפילו השלום עם מצרים לא הועיל לו, אלא לתקופה קצרה, מפני להט השנאה החולנית של מטביעי אלטלנה וממשיכי דרכם. במהלך מלחמת שלום הגליל נאלץ בגין להתמודד עם תקשורת עוינת במיוחד ושורה של הפגנות שמאל שהציגו אותו כרוצח. עד שלא יכול היה עוד ונאלץ לפרוש.
אנו חוזים כיום במאזן האימה שהשיג השמאל. את הסזון הם הפכו לשיטה. עונת הציד שהחלה בימי טרום המדינה עם הסגרת אנשי האצ"ל ממשיכה היום באמצעות רדיפת המנהיגות הימנית. מנהיגי הימין נחלקים לשלושה סוגים: כאלה האחוזים בגרונם; כאלה הנאבקים על שמם הטוב; וכאלה שעדיין לא הבינו שאחת משתי האפשרויות הללו צפויה להיות גורלם שלהם, אם יצליחו לבסס את מעמדם בציבוריות הישראלית והשמאל יראה בהם איום על המשך שלטונו.
נותר לנו רק לעקוב ולראות מאיזה חומר עשוי יוסי כהן. האם יעדיף להרחיק את נפשו מטירוף המערכות המצפה לו, או שמא יהיה לו הכוח לעמוד מול מכונת ההכפשה ולקפוץ למים. נזכה, נחיה ונראה.