1. כבוד הלפיד
איזו דרמה הייתה במחוזותינו כאשר ביקש בנימין נתניהו לשאת דברים בטקס הדלקת המשואות לצד יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. שבועות הוצג נתניהו בתקשורת כנדחף, כרודף כבוד, כמי שרומס את כבוד הכנסת וחומד את הבמה הבלעדית של היו"ר. הכתבים הפכו למומחים לכללי הטקס.
בימים האחרונים, כשיאיר לפיד ניהל קרבות אדירים עם בני גנץ ועם נשיא המדינה יצחק הרצוג על הזכות להתבלט לצדו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, נשארו הדברים בשולי החדשות. הדיווחים היו יבשים. לפיד רצה. בוז'י וגנץ עמדו על שלהם. לפיד ביטל. חיפשתי בתקשורת את לפיד הנדחף, רודף הכבוד, החמדן והמזלזל במעמד הנשיא. יוק.
2. טעה. טעתה. טועים
חדשות לבקרים מואשמת תקשורת המיינסטרים על ידי הימין בהנדוס התודעה של הציבור. השבוע פקד את הרשתות החברתיות גל עצום של האשמות כאלה בעקבות הצגה שגויה של תוצאות סקר בערוץ 12. לא היה צריך להיות חד עין כדי לשים לב לכך שהרובריקה של 23 מנדטים של לפיד הייתה גבוהה משמעותית מזו של 34 המנדטים של נתניהו. זה קרה בטעות – הבהירו בערוץ 12, ואף טרחו לתקן את התצוגה בסוף האייטם, כשהרייטינג כבר היה רחוק משיאו.
אנשים טועים. גם גרפיקאים. אפשר היה לקבל את זה אלמלא זו לא הייתה הפעם הראשונה ואלמלא הפרטים הנוספים, שבהם הבחינו חדי העין והאוזן. אז הנה מה שהעניק לטעות לא רק גובה, אלא גם צבע, אורך, מיקוד וצליל - ולכן גם משקל.
לידיעת ערוץ 12, יש מי שבצדק תוהה על הטעות. איך קרה שהרקע הבהיר שנועד להדגיש את מספר המנדטים, נעלם כמעט כליל מהעמודה של נתניהו? איך קרה שדווקא הרובריקה של לפיד מוקמה מעל פס האורך ברצפת האולפן, שהיא חריגה באורכה ובצבעה, ולכן הבליטה משמעותית את תוצאת הסקר שיוחסה ליש עתיד? איך קרה שהכתבת דפנה ליאל נעמדה בדיוק על הפס הזה מאחורי התוצאה של לפיד, ומיקדה אליה את תשומת הלב? איך קרה שגם ההצגה המילולית ולא רק ההצגה הוויזואלית של הסקר הייתה שגויה? לצופים הוסבר כי הליכוד ירדה במנדט אחד לעומת הסקר הקודם, כשלמעשה הליכוד שמרה על כוחה. טעות מורכבת, אבל תמימה. אנחנו מבינים. קורה.
יש המשך. נעבור לסיקור ביקור ביידן. עם ישראל, שלא העז לצאת מהבית לפקקים שהובטחו לו בשל ביקור הנשיא, ישב מול הטלוויזיה ועקב אחר המחוות הגופניות שלו. הזהירו אותנו מראש שביידן לא ילחץ ידיים בגלל הקורונה. אז היה מעניין לראות מה הוא יעשה במקום. ראינו. הרצוג הציע לו אגרוף והוא השיב לו באגרוף. אחריו הגיע תורו של לפיד ואף הוא החליף איתו אגרוף. בנט מתוך תעוזה או מתוך שכחה הושיט את ידו ללחיצה. היד הושבה ריקם והוא נאלץ לאגרף את כף ידו. לאחר מכן המשיך ביידן אל שורת המכובדים שמולו. הוא הבחין בנתניהו שמוקם בשורה השנייה, צעד אליו בהחלטיות ולמרבה הפלא וההפתעה, הושיט לו את ידו, גחן אליו לומר לו דבר מה ולחץ את ידו ממושכות.
ברקע נשמע הדיווח של דנה ויס: "אם שמתי לב נכון, ביידן, שמכיר היטב את נתניהו, לא הפנה לו מבט ולא לחץ את ידו". לידיעת ויס, לא רק שהוא לחץ אותה בחום, הוא אף אמר לו: "אתה יודע שאני אוהב אותך". ויס טעתה בגדול. טועים. רק איך זה שהטעויות יודעות תמיד להיות בצד הנכון, של הנכונים והשפויים. איפה הטעות הסטטיסטית של הטעויות?
3. מלחמות הימין
בשבוע שעבר פרסם קלמן ליבסקינד את טורו כאן ב"מעריב", ולא חסך בו את שבטו מאנשי ימין הנמנים עם אוהדי נתניהו, בשל נטייתם המוגברת להצמיד את הכינוי "שמאלן" לכל מי שאינו מתיישר עמו. כצפוי, הוא זכה להתנפלות רבתי בטוויטר מחוגי "הביביסטים".
אשתי שרה טרחה והגיבה להם בטוויטר, ומצאתי שאני מזדהה עם כל מילה. אז אני מביא דברים בשם אומרתם: "כל הירידות על קלמן ליבסקינד מיותרות ומעצבנות. כמו הירידות על חגי סגל ואפילו על אלירז שדה. הימין הוא לא צבא במדים, עם הצדעה ומפקד. מותר לחשוב אחרת.
אני חושבת שקלמן צמח להיות עיתונאי מהשורה הראשונה. הטור שלו ב'מעריב סופהשבוע' הוא מאסטרפיס. הוא אחרון העיתונאים האמיתיים. לכן, בעיניי, הוא כיום העיתונאי מספר אחת. כל טור שלו סדור ואנליטי, דבר דבור על אופניו, תמיד מגובה בעובדות מדידות ו/או בדוקות. שכלתני להחריד, עד כדי שלפעמים מרוב שכלתנות הוא מרגש.
"לא אהבתי את התנהלותו חמש דקות לפני הבחירות האחרונות, משום שדברי ביקורת צודקים ככל שיהיו בעיניו, הם תמיד נשק בידי יריבים פוליטיים. העיתוי הוא גורם הטעות העיקרי בחיים של כולנו. אבל ליבסקינד הוא ז'אנר באמת מיוחד של דעתן. הוא יודע לבקר גם את עצמו. לכן, הפסקתי בשלב מסוים לכעוס עליו.
"אני נהנית לקרוא את הטור שלו ולראות איך הוא מפצח לגורמים סוגיות מורכבות שמציבות בפני העיתונות, הפרקליטות ופוליטיקאים שמתהדרים באידיאולוגיה שכבר מזמן איבדו – מראה נקייה ומלוטשת. לאור זאת, אני יותר מיכולה להבין את רמות התסכול שלו, נוכח הכתישה הבלתי פוסקת של אנשי ימין מובהקים נוסח חגי סגל, עמית סגל וכמוהו, והצגתם כ'שמאלנים'.
"לא בטוח שהעיתוי הנוכחי לכתיבת הטור האחרון היה מזהיר, אבל לאור העובדה שאנחנו כל הזמן בין ממשלות ובין בחירות, כנראה לעולם לא היה מגיע עיתוי טוב יותר.
"חשתי אי־נוחות מסוימת מכך שליבסקינד בחר להציג את חטאיהם הקודמים של מבקריו, אבל בעין אובייקטיבית, לא הייתה לו ברירה אחרת. אני ממש לא חושבת שליבסקינד הוא מלחך פנכות של ההגמוניה ומחכה לליטוף על ראשו מנציגיה. הוא ממש לא. הוא קוץ בישבנה. אני רואה בו איש ימין מובהק. עיתונאי אמיתי עם אינטגריטי, שלפעמים טועה בבחירת העיתוי לחשבון נפש. הוא רק בן אדם. לפעמים אין ברירה, מוכרחים לקחת סיכון ולקיים את חשבון הנפש, כי אם לא עכשיו - אימתי?
"אני רוצה להאמין שבימין יגדלו קצת עור ויפסיקו להיות רגישים כל כך לכל ביקורת פנימית. דווקא הקולות הללו, שיוצאים מן השורה, או שמאפשרים לקולות אחרים להישמע, הם אלה שהופכים את מחנה הימין למחנה של העם. לא אסופת אנשים שמתרגלים להיות אטומים לביקורת ונעים במרחב הפוליטי כזומבים מסוממים. כושר ספיגה מסוים הוא חוסן מפני התבהמות והתנהגות עדרית. אני מבינה את הקנאה באחידות השורות של השמאל. אבל השכל אומר שהקלמנים והסגלים הם מותר הימין על השמאל".
4. נפרדנו כך
ד"ר יובל שטייניץ היה ח"כ בעל אומץ ויושר אינטלקטואלי ואישי כאחד, מקוריות ויצירתיות מחשבתית. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קצר על אודותיו.
באוגוסט 2013 עשה נשיא סוריה בשאר אסד שימוש נרחב בנשק כימי נגד אזרחיו המורדים. הנשיא האמריקאי ברק אובמה איים כי אם אסד לא ישמיד את מאגר הנשק הכימי שלו, תפציץ ארה"ב את סוריה. בקונגרס קמה התנגדות לפעולה צבאית, ואובמה חשש כי הסורים יתעלמו מדרישתו והוא יובך. שטייניץ סידר לו סולם. הוא הציע שאסד יעביר את מאגר הנשק הכימי לרוסיה במקום להשמידו.
בו ביום הוזמן שטייניץ למוסקבה, ולדימיר פוטין השיג את הסכמת אסד, ונתניהו בישר לאובמה שהוא יכול להירגע וקצר מזה דיווידנדים מדיניים לאורך זמן. הייתה לי הזכות לראות את שטייניץ בפעולה בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון, וללמוד על איכויותיו ותרומתו למדינה. נתניהו הגדיר אותו כאחד משני השרים בעלי החשיבה המקורית בקבינט המדיני. הוא ידע למה.
פריימריז אחר פריימריז ניבאו לו מפלה וכישלון - והתבדו. הוא היה נבחר גם הפעם. שטייניץ יחסר לליכוד ולמדינת ישראל, ואני מקווה שהוא עוד ישוב לתרום למדינה מכישוריו המיוחדים.