אחרי שנים של עיסוק בחינוך במגוון תפקידים ופלטפורמות הגיע הזמן לשינוי בחשיבה הניהולית והתקדמות למערכת חינוך שתתאים את עצמה למאה ה־21. אם בודקים את אורך הקדנציות של שרי ושרות החינוך מהקמת המדינה ועד היום, מגלים את מהות הבעיה.
זלמן שזר היה שר החינוך הראשון, שמונה במרץ 1949 וכיהן בתפקידו עד לנובמבר 1950. מאז ועד היום כיהנו בתפקיד החשוב הזה 25 שרות ושרים. 15 מתוכם כיהנו בתפקידם פחות משנתיים. מה כבר שר יכול לעשות בקדנציה של פחות משנתיים?
בשלוש השנים האחרונות, מאז מוניתי לתפקידי כמנכ"ל עיריית ראש העין, כיהנו שלושה שרי חינוך - הרב רפי פרץ, יואב גלנט וד"ר יפעת שאשא־ביטון. באותה תקופה כיהנו גם ארבעה מנכ"לים במשרד החינוך. בד בבד, פרצה מגיפת הקורונה, התרחש מבצע "שומר החומות" והתקיימו ארבעה סבבי בחירות - לכל אלו השפעה משמעותית על התנהלות מערכת החינוך והרשויות המקומיות.
שר חדש שמגיע לתפקיד נדרש לתקופת למידה. עליו לתכנן ולגבש תוכנית עבודה, אסטרטגיה ומדיניות. במקביל, הוא גם חבר במפלגה, והוא טרוד בעניינים פוליטיים ופרלמנטריים. המבנה והשיטה הנוכחיים אינם מאפשרים לשרים חשיבה לטווח ארוך, יציבות או ביצוע שינויים אמיתיים. מערכת החינוך שלנו חייבת שינוי אסטרטגי אמיתי. השביתות האחרונות ואיומי השביתה בפתחה של שנת הלימודים תשפ"ג רק הוסיפו שמן למדורה והוכיחו שמערכת החינוך שלנו צריכה שינוי מהשורש.
לכן אני מציע להוציא את מערכת החינוך מהפוליטיקה. על הממשלה להקים ועדה קרואה למערכת החינוך, כמו לרשויות מקומיות, שבמסגרתה תמונה דמות בעלת שיעור קומה לתקופה של שבע שנים לתפקיד ראש מועצת החינוך בישראל. המועצה תהיה כפופה לראש הממשלה ותעסוק בשלל משימות, הראשונה בהן: הכנת תוכנית אסטרטגית רב־שנתית למערכת החינוך. חברי המועצה יהיו נציגי רשויות מקומיות, מורים, מנהלי בתי ספר, גננות, מפקחים ונציגי הורים, והם יהיו אלה שיגדירו את המשימות המרכזיות שבאחריות המועצה.
המועצה תעסוק, בין היתר, במעמד מנהלי בתי הספר והעצמה שלהם, בשכר המנהל והמורה, במהות של המורה בישראל, במעורבות והתערבות הורים, בהשפעות הקורונה על החינוך, באלימות בבית הספר, בשיפור תשתיות חינוך, בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, במניעת נשירה ועוד.
בממשלה הבאה לא צריך למנות שר חינוך, צריך לעשות מעשה – למנות ראש מועצת חינוך בישראל.
הכותב הוא מנכ"ל עיריית ראש העין