היום, 5 בספטמבר, אנו מציינים 50 שנה לרצח הנורא של 11 ספורטאינו באולימפיאדת מינכן, בהם עמיצור שפירא ז”ל, המורה שלי לחיים, אישיות שמלווה אותי 63 שנה, מהיום שבו התחלתי את לימודיי כ”אליף” בבית הספר החקלאי “מקווה ישראל”.
"יש פה חוב מוסרי. אל תהפכו אותנו למקבצי נדבות"
"לא היה סימן של אסון מתקרב": ניצולי טבח מינכן חוזרים לשעות שלפני המתקפה
אני זוכר זאת כמו היה זה אתמול, כשבתום משחק הכדורגל של תחילת שנה נגד נבחרת ה”ג’מילים” (כיתה י”ג) שבו הצטיינתי, תקעת בי מבט חודר בעיני התכלת הנוצצות שלך ובטון הסמכותי של מאמן ורכז הספורט בבית הספר אמרת לי: “אם אתה רוצה להמשיך לשחק פה כדורגל, אתה צריך לבוא גם לאימוני האתלטיקה”. כשאמרתי לך שלא בא לי סתם לרוץ בלי כדור, אמרת לי: “תבוא, לא תצטער, תראה שזה ישתלם לך”. בדרך אגב הוספת: “בשבוע הבא תיערך פה אליפות בתי הספר התיכוניים באתלטיקה. אני מצרף אותך לרשימת הרצים של בית הספר במקצה של 100 מטר. מחר ייערך אימון הכנה”.
כשסיימתי את אליפות בתי הספר בתוצאה מפתיעה של 11.6 שניות ועם תואר “אלוף בתי הספר התיכוניים”, הזדרזת להודיע לי שמהשבוע הבא אתה משחרר אותי שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים מהעבודה בענף הכרם, לצורך אימונים שאתה מקיים לספורטאים מחוננים באצטדיון המכביה. כששאלתי: “איך אגיע לשם?”, ענית בחיוך ובשלווה אופיינית: “אתה רץ את ריצת החימום הראשונה מ’מקווה’ לאבו כביר, וליד המכון הפתולוגי אתה עולה על קו 1 של דן שמביא אותך עד למגרש המכביה. הנה הכרטיסייה שלך. כשתחזור בשעות הערב תחכה לך במטבח ארוחת ערב”.
באותם אימונים על מגרש המכביה המיתולוגי למדתי להכיר אותך, בעיקר ברגעים הקשים, כשהרצת אותי על ספסלי העץ ביציע של המכביה מלמטה למעלה וחוזר חלילה. כשפלטתי: “די, אני חייב מנוחה קצרה”, אמרת לי ברוגע: “עוד מאמץ קטן, זה חשוב לחיזוק שרירי הרגליים. אל תרחם על עצמך, אתה מסוגל להרבה יותר ממה שאתה מדמיין”. אחרי הפסקה קצרה לקחת אותי ל”אימוני היציאה” הלא נעימים, כששוב ושוב אתה מודד את זינוק היציאה שלי מהמקום לריצה.
הקפדת מאוד על כל פסיק, ולצד זה ידעת לעודד, להחמיא, לדחוף, לתת תחושה שיש פרי לעמל. בעיקר התפעלתי מההתמסרות הטוטאלית לשליחות שלקחת על עצמך ומהתשוקה הגדולה לספורט. למדתי ממך לא רק לרוץ, לנשום נכון בריצה ולחלק כוחות בריצה ארוכה, אלא גם שמה שלא הצליח היום, בכוחות מחודשים ובחשיבה מחודשת - יצליח מחר. בעיקר לימדת אותי להיות אדם לפני שאני ספורטאי.
כשפגשתי אותך בווינגייט, באליפות צה”ל בכושר קרבי, שש שנים לפני שנרצחת, לא אהבת לשמוע שבחרתי לנסוע על טנקים במקום להיות מד”ס, אבל סיפרת לי בחדווה על התגלית החדשה שלך: נערה ששמה אסתר שחמורוב, שניבאת לה גדולות.
עמיצור, מורי ורבי לחיים, למרות גילי המופלג אני רץ איתך עד היום שלוש פעמים בשבוע לאורך עשרה קילומטרים, הודות למטען הגדול שהענקת לי לחיים. בכל ריצה קולך מהדהד באוזניי כמו לפני 63 שנה: “מלא אוויר לריאות, נשימה ארוכה דרך האף, להוציא דרך הפה”, ובהמשך: “תמשיך, אתה יכול, עוד מאמץ קטן. אתה קרוב”. נוח על משכבך בשלום, מורה יקר. איפה ישנם היום מורים כמוך? לצערי, לא זכית להערכה מספקת ביחס לתרומתך הרבה.