בסיום תפילת כל נדרי בבית הכנסת לפני כמה שנים, עלה הרב הזקן לדוכן כדי לשאת דרשה. המתפללים, שעד אותו רגע התפללו בכוונה עמוקה בבקשת מחילה, החלו לדבר אלה עם אלה תוך התעלמות בוטה מהרב הישיש. אני זוכר שחלפו במוחי מחשבות נוגות על מידת ההפנמה של משמעות היום בקרב אותם מתפללים.
שלושה ימים של חשבון נפש קבועים לנו בלוח השנה: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תשעה באב ויום הכיפורים. המסרים של שלושתם מתלכדים לכדי רצף הגיוני אחד: כבד את קורבן הנופלים ומשפחותיהם בכך שתזכור מה דמותה של המדינה שלמענה הם מסרו את נפשם; למד מה קורה כאשר שנאת חינם שלטת בקרבנו; אמץ את הכלל לחיים בחברה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
יש עוד מכנה משותף לשלושת הימים הללו: הציוויים שלהם זוכים להתעלמות מוחלטת ביום שלמחרת. מבט מרפרף בכותרות העיתונים של היום שאחרי גורם למחשבה שאולי הם חלפו מהר מדי. אולי אנו זקוקים לסופרמן שיגיע ליום אחד ויסובב את כדור הארץ לאחור כדי שתהיה לנו הזדמנות להתעמק יותר בתכנים ובלקחים של אותם הימים. בעצם, אולי רצוי שיישאר כאן ליותר מיום אחד כי חשבון נפש בוודאי לא עשינו.
"עם שלא לומד את עברו נידון לחזור עליו שוב ושוב", אמר הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה. מהי הסיבה ללקות הלמידה הלאומית הזאת? האם יצר לב האדם חזק מן המוח היהודי? האם העם הזה, שהתמודד בהצלחה עם אתגרים שהדהימו את העולם, כושל במבחן שבו הגיבור צריך לכבוש את יצריו – גאווה, תאווה, קנאה, שנאה פחד וכעס?
אין כאן רק כישלון בשליטה ביצר, אלא גם כשל לוגי בהבנה של הרווח וההפסד מהתנהגות שכזו. המוח היהודי – שהעמיד את כיפת ברזל, את הדיסק און קי ואת הווייז – לא השכיל להבין שהתנהגות לא הוגנת, לא מכבדת ולא מתחשבת חוזרת כבומרנג ופוגעת באדם שנוהג כך.
הנוהג בפראות בכביש כדי להרוויח עוד כמה שניות, מגביר מאוד את סיכוייו לגרום לתאונה, שבה במקרה הטוב הוא יתעכב דקות ארוכות להחלפת הפרטים ואחר כך שעות ארוכות במוסכים או בבתי משפט. הטכנאי הממציא תקלות שלא היו, יסומן ויושמץ כרמאי בין הלקוחות או ברשתות החברתיות, ולבסוף גם יסתבך עם רשויות האכיפה. הפוליטיקאי המפיץ שנאה על סביבותיו יזכה לאהדת קומץ, אך לסלידת הרוב. לעתים זהו תהליך שלוקח זמן, אך זו בסופו של דבר תוצאת ההתנהלות הלא הוגנת.
הנורמות הבאות לידי ביטוי בהתנהגויות האלה זוכות לחקיינים ולמעתיקנים באופן שפוגע בכולנו, גם בבני משפחתם הקשישים של הנוהגים כך או בילדיהם התמימים. הן בוודאי עומדות בסתירה מוחלטת לתובנות יום הזיכרון, תשעה באב ויום הכיפורים. השאלה המסקרנת היא מדוע אנשים המתהדרים בתחכום נכשלים שוב ושוב בהבנה ובהפנמה של מסרים אלה.
מבחן התבונה מול היצר הוא פעמים רבות מבחן היכולת לדחות סיפוקים בטווח הקצר לטובת רווח בטווח הארוך. אם תרצו – בהמיות מול מותר האדם. לא לחינם אמר רבי אילעא: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין ס"ה, ע"ב). אדם המאבד שליטה ביצרו דומה לאדם הלוקה באי־שפיות זמנית, ועלול למצוא את עצמו מבצע מעשים שבמחשבה שלאחר מעשה אולי יצטער עליהם (בצרפתית המילה זעם היא גם שמה של מחלת הכלבת התוקפת את המוח וגורמת לטירוף).
כך לדוגמה המפגין שעמד מול ביתה של משפחת פרקש בקיסריה, שאיבדה בן טייס במלחמת לבנון השנייה, ואיחל לה שתאבד בן נוסף, התנצל מאוחר יותר ואמר: "טעיתי, הייתי בסערת רגשות". מה יכול להביא אדם להימנע מהתנהגות כזאת מלכתחילה? ראשית, חייבים לטפל בהטמעת היסודות הנכונים להתייחסות לאחרים בסביבתנו. אחד העיקריים שבהם הוא ההבנה וההפנמה שזכותו של אדם לחשוב שונה מאיתנו, מבלי שהדבר יעלה כלפיו רגש של שנאה תהומית מצדנו. זוהי אותה הזכות שאנחנו לוקחים לעצמנו לחשוב באופן שונה ממנו.
אומץ וכוח רצון
רבי עקיבא דגל ב"ואהבת לרעך כמוך". יהונתן גפן בשירו "יותר", פירט: "יותר אהבה, יותר הקשבה, יותר אמונה בין אדם לאדם; יותר שלום, יותר תקווה, פחות קנאה ושנאת חינם". אולי זוהי דרישה גבוהה מדי להעמיד בפני הציבור במצב הנהוג היום בישראל.
דרישה קלה ממנה, המהווה את רף המינימום להתנהגות בין־אישית, הציב הלל הזקן באמירתו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". זהו הבסיס להגדרת ההגינות על פי המרכז לקידום ההגינות בישראל: "התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות".
מערכת החינוך הישראלית לא הפנימה זאת ולא נותנת לכך ביטוי בתוכניותיה בדגש ובהיקף הנדרשים. המרכז לקידום ההגינות יזם תוכנית בשם "מדגל אדום לדגל כחול־לבן", העוסקת בהתמודדות עם בעיית שנאת החינם בישראל. התוכנית מציידת את התלמידים בכלים לזיהוי הגורמים להידרדרות במדרון החלקלק המתחיל בחוסר התחשבות בזולת ומוביל לשנאה, לאלימות מילולית, לאלימות פיזית ועד למלחמת אחים ממש, ובדרכים לנטרול גורמים אלה. התוכנית כוללת גם שלבים שבהם התלמידים מערבים מעגלים קהילתיים רחבים להגברת המוּדעות בכלל הציבור לצורך מניעת שנאת חינם.
כולנו מכירים את האמרה "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" (ולעתים גם מושתקות). ההצעה של המרכז לקידום ההגינות היא למעשה להפוך את היוצרות ולהפעיל את המוזות למניעת רעם התותחים. אלה הן פעולות מניעה בבחינת "הקדם תרופה למכה". האם ניתן לחשוב גם על אמצעי שבזמן אמת יבלום את היצר המתעורר וימנע ממנו לחולל את פגיעתו הרעה?
צה"ל, בדגש על היחידות הלוחמות, מאמן יומיום לוחמים להתמודד עם יצר הפינוק והפחד. כיצד מביאים צעירים, שזה עתה סיימו בית ספר, להתמודד עם מבחן פחד המוות? אחד הכלים הנהוגים ביחידות אלה הוא הכלי המוראלי – גאוות היחידה. לצנחן הקופץ לראשונה מן המטוס אין משאלת מוות, אלא הוא חדור בגאוות היחידה שעל פיה לא לקפוץ פשוט לא בא בחשבון.
סיסמאות מגוונות נוהגות בהתאמות שונות ביחידות רבות, כגון "כשהגלים מתגברים הגיבורים מתגלים" (השייטת). סיסמאות אלה משדרות מסר המכוון לחיזוק כוח הרצון לגבור על היצר. במילותיו האלמותיות של המשורר והסופר רודיארד קיפלינג בשירו "אם": "אם בידך לשלוט בלב בקדור האופק, לשלוט בעצבים שכל כוחם נמק, אף לעמוד הכן במות בך כל דופק, מלבד פטיש הרצון המפקד: חזק!".
ואכן אומץ לב הוא המאמץ של כוח הרצון בהתגברות על יצר הפחד. חיזוק שריר כוח הרצון מסייע בחיזוק השליטה העצמית מול היצרים כולם, וקונה לנו זמן יקר להפעיל שיקול דעת בבחירת התגובה הראויה. תובנות החשיבה לטווח ארוך יוכלו בדרך זו להזין את שיקול דעתנו גם בטווח הקצר ולסייע לנו לממש את מותר האדם מול הבהמיות, שאחרת אין זו אלא התהדרות חסרת בסיס.
רק שאלה אחת צריך לשאול עצמו אדם מול מבחן היצר – האם אני משול לבהמה או לגיבור המסוגל לכבוש את יצרו? במוצאי יום הכיפורים שחל לפני כמה ימים, שאלה זו עשויה להיות המפתח לחשבון הנפש הראוי.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל