הרומן שלי עם מרצ התחיל עוד הרבה לפני שנולדה, כשיוסי שריד היה עדיין התקווה הצעירה של מפלגת העבודה, שולמית אלוני הייתה הכוהנת הגדולה של רצ, התנועה לזכויות האזרח ("ולשלום" הוסיפו בשלב כלשהו) ויאיר צבן היה במפ"ם, חולם להיות ויקטור שם טוב, כשיהיה גדול.
בכיר לשעבר במרצ תוקף: "אם לא הולכים עם חיבורים נכונים משלמים את המחיר"
גלאון בתגובה ראשונה למפלת מרצ: "רגע קשה, העדיפו לחזק את לפיד מול ביבי"
התחלתי מעט שמאלה משם, עם מחנה של"י: בבחירות 1981, כשאני בן 12 בלבד, עמדתי וחילקתי פלאיירים וסטיקרים בצמתים בחיפה, מה שלא עזר לשל"י במיוחד: בבחירות ההן נמחקו אפילו שני המנדטים שהצליחה להשיג ארבע שנים קודם לכן. אני מתנצל בפני גולשים ששום דבר מהשמות דלעיל לא אומר להם כלום, אבל לא נכתבו הדברים אלא כדי להראות שהייתי שם עוד לפני שזהבה גלאון יצאה להפגין למען פתיחת קולנוע "היכל" בפתח-תקווה, בערב שבת - מה שלמעשה החל את הקריירה הציבורית שלה.
ממשלה עם מרצ
בחירות 1992, הראשונות של מרצ כרשימה עצמאית ומאוחדת היו כמעט חלום, לא רק בגלל ההישג האלקטורלי של 12 מנדטים, אלא בעיקר כי ביחד עם העבודה בראשות יצחק רבין, היו ל"גוש" 56 מנדטים שאפשרו לו לקנות בקלות את ש"ס (היום מפלגת ימין, אבל באותם ימים - מתונה מבחינה מדינית) ולהקים ממשלת שמאל על מלא. חכם בלילה היה מעיר ששעתו היפה של השמאל הישראלי, הייתה גם תחילת הסוף שלו.
אי אפשר לערוך את חשבון הנפש של מצביעי מרצ מבלי שיהיה זה חשבון הנפש של השמאל הישראלי כולו, המחנה שנתקיים בו המשפט "היזהר במשאלותיך". קשה כמובן לסכם את כל זה למשפט אחד, אבל בואו נאמר שברגע שהתברר שהסכם אוסלו מתרסק אל תוך מציאות מדממת (כרונולוגית: לפני רצח רבין, פשוט שמתי לב שככל שמתרחקים מהאירוע הנוראי, מתגברת הנטייה לשכתב את ההיסטוריה ולצייר כאילו ישבנו תחת שיחי גפן ועצי תאנה עד שבא יגאל עמיר), הבינו רבים מתומכיו הנלהבים של תהליך השלום, שלא כצעקתו.
כמו כל שברון לב, לקח לי זמן להפנים, לא כל שכן - להשלים: גם אחרי שהבנתי שהפתרון הנפלא (באמת!) שנקרא "פשרה טריטוריאלית" משקף בעיקר משא ומתן בין העבודה (שתי מפלגות שתמורת ויתורים תהיינה מסוגלות לחיות זו לצד זו ביחסי שכנות טובה, כמו שהאמנו פעם שאפשר גם עם הפלסטינים) התקשיתי לשנות את דפוס ההצבעה שלי: עד 2013 שלשלתי לקלפי את הפתק היחיד שהכרתי כבוחר, ואז נטשתי לטובת המרכז.
הרשימה המשותפת
הפרידה לא הייתה קלה: כמו אהבה נכזבת שנשארת בסביבה, בכל פעם שדיברו על מרצ, הרגשתי שמתכוונים אלי - והעובדה שסביבתי הקרובה בחרה להישאר בקשר איתה (אם להמשיך את הדימוי), לא תרמה ליכולת שלי להשתחרר לגמרי. מי שעשתה את המלאכה לקלה יותר, הייתה דווקא מרצ בעצמה.
מיומה הראשון הייתה מרצ סוג של "רשימה משותפת" שהורכבה מסיעות קטנות ובעלות אידיאולוגיה שונה, שהחליטו להעמיד את הפתרון המדיני בראש סדר היום שלהם, להפוך אותו למכנה המשותף שמחבר בין יוסי שריד הביטחוניסט, שולמית אלוני עם סדר היום האזרחי-חילוני, יאיר צבן נציג תנועת השמאל החברתי ואמנון רובינשטיין - איש ימין כלכלי מובהק. הבעיה הייתה כשהעניין הפלסטיני חרחר, נתקע - ולבסוף קרס סופית, המשיכה מרצ מכוח האינרציה בלבד.
לכן זה לא מפתיע שנשארו בה רק "פיסניקים" פנאטים: אנשי שינוי הלכו ליאיר לפיד, אנשי מפ"ם חזרו למה שנותר ממפלגת העבודה. מי נשאר? מי שמסוגל לזהות את עצמו אידיאולוגית על הציר שבין מוסי רז לגבי לסקי, שלא מסוגל לדבר אפילו על מזג האוויר בלי להכניס לכל משפט את המילה "כיבוש". שלא תבינו אותי לא נכון, גם מש"התמרכזתי" איני בעד הכיבוש, אבל אני די בטוח שלראות כל נושא בראי הכיבוש זה אפילו פחות אינטליגנטי מלדבר על כל מחלוקת דרך הפריזמה של "ישראל השנייה", ע"ע אבישי בן חיים.
הלחישה של נתניהו
זאת ועוד: ככל שחלף הזמן התרחקה מרצ מהרעיון הציוני. יוסי שריד היה ביטחוניסט גדול, שולמית אלוני צמחה במפלגה של טבנקין ואלון, יאיר צבן היה נציג הקיבוץ הארצי, זה שתמיד היה מגויס קודם כל למען ארץ ישראל, לפני הסוציאליזם ואילו אמנון רובינשטיין היה ממילא הסמן הימני של החבורה הזאת. היורשים שלהם כבר היו פחות מחויבים, עד שמיום ליום היה נדמה שהם, בפרפרזה על הלחישה ההיא של נתניהו באזני המקובל כדורי, שכחו מה זה להיות ציוניים.
אני לא מנסה אפילו לאתגר את הדעה הזאת מבחינה אידיאולוגית, אבל מבחינה אלקטורלית הם נפלו בפער (הלא גדול מאוד) שבין מפלגת העבודה בעידן מרב מיכאלי, לבין השמאלנים-להכעיס, אלה שירגישו נוח להצביע עבור הרשימה המשותפת. למיכאלי יש כרגע צרות משלה, אבל בכל הקשור להצבעה למרצ, היא זו שהעניקה לה את נשיקת המוות. אמרתי לכם שסביבתי הקרובה ביותר נותרה עמוק בשמאל?
אז אפילו ביניהם, מי שמצביע כדי לקבל תו תקן "נאור" (אפילו אם רק בעיני עצמו) הצביע עבור מפלגת העבודה במקום מרצ, פשוט כי מיכאלי התיישבה טוב יותר על המשבצת של הכאילו-שמאל הישראלי, זה שחי בצפון המבוסס של המרכז, אבל אוהב ללבוש חולצות עם הדיוקן של צ'ה גווארה.
אהבת נעוריי
ובכל זאת זכרתי לה את חסד נעוריה, את הימים שבהם הייתה התקווה הגדולה שלי לשינוי המציאות המזרח תיכונית. גם כאשר כמעט כל אמירה של מי מחבריה צרמה את אוזני, לא יכולתי שלא להתייחס אלא בחיבה לצירוף האותיות מ, ר ו-צ, שיהיה חסר בנוף האופוזיציוני הרבה יותר כאשר תקום ממשלה עם צאצאים פוליטיים של מאיר כהנא בקרבה.
לכן, למרות שאנחנו לא בקשר כבר המון שנים, הצטערתי לשמוע על מותה. נכון - הגסיסה שלה הייתה בעיני ארוכה ומכוערת, אבל אני אשתדל לזכור אותה תמיד יפה ושמחה, כמו בקליפ של בחירות 1992: "חייבים ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי". כי בעיני יהיה זה להיזכר בעצמי, בימים שבהם עוד היה לי מרץ להאמין שצריך ואפשר לחולל פה שינוי.