עוד לא נולדה ההפגנה שתצליח להפחיד ממשלה ולהלהיב ציבור בלא שתהיה לה מנהיגות מוכרת. במרבית ההפגנות הגדולות בהיסטוריה פעלו תנועות מחאה המוניות, והתנאי לגיבושן ככלי יעיל היה כתובת אנושית. בליל נואמים וקקופוניה של סיסמאות לא יעשו את העבודה, אלא אם כן תהיה כתובת שתנקז אליה את הסיקור התקשורתי מול צעדי הממשלה במהלך השנים הבאות.
השאלה מי ייצג את המחאה היא עניין טריקי. להשאיר בידי מפיקי, עורכי וכתבי חדשות, שלא לומר מנהלים ובעלים, את הבלעדיות לנראות של המחאה - עשוי להיות בומרנג. האינטראקציה הסמויה בין ההמון לבין הדמות שתייצג אותו אמורה להציף מנהיג מעל פני השטח, אבל השמאל, כולנו יודעים, מומחה בוויכוחי סרק ואגו.
מצ"ב סיפור מסוג גילוי נאות איך נבנה מנהיג המונים. קנה המידה קטן ומגזרי, אבל מאלף. לפני יותר מ־50 שנה, בשנה הראשונה להפעלת הטלוויזיה, כשכל כתב עשה הכל, החלו בנמל אשדוד שביתות פראיות, בגיבוי ההסתדרות. השביתות היו מגיחות בפתאומיות ממש מדי כמה ימים. כלומר הייתי צריך לנסוע לנמל אשדוד ולראיין את אותם אנשים.
מנהל הנמל היה רב אלוף חיים לסקוב, טיפוס בריטי צונן, תקיף, שסרגל עקום לידו. בנוסף אליו היה אלברט מלכה, יו"ר הוועד של הנמל. מצד אחד היה הדיבור ההחלטי של לסקוב, ומצד שני הגמגום השקט של היו"ר, כשהיה מחפש את ההצדקה הנכונה לשביתה. מאחורי היו"ר היה עומד יהושע פרץ, טיפוס בעל קסקט וקול בריטון עמוק, שהיה מתערב תוך כדי ראיון כאילו כדי לעזור.
באחת מאותן שביתות פתע צלצלתי למזכירות של השניים והודעתי שאני בדרך. לסקוב המתין על הרציף הדומם, אמר את שלו, ומשם דילגתי ללוקיישן מול הים והמנופים הדוממים, כדי לגבות ממלכה את הטקסט שלו. להפתעתי, מצאתי שם את פרץ, בעל הקסקט והבריטון, שהציג את עצמו: אני יו"ר ועד התפעול. יו"ר הוועד לא יכול להגיע, אז אני מחליף אותו.
משם ארזתי ועליתי לירושלים לווייס אובר ועריכה. מאחוריי עמד העורך יורם רונן, אללה ירחמו, ונדמה לי שגם חיים יבין שרץ אותם ימים על מסלול ההמראה כמגיש של המדינה. ברגע שבו הופיע פרץ על המסך בקולו הרועם היה ברור שכוכב נולד. וכך היה. מכאן ואילך פרץ היה על האוטומט שלי, הופיע מדי שביתה ובהמשך דיבר בכל כלי התקשורת בכל נושא ועניין. הוא השתלט על מלכה, על הוועדים, על לסקוב, על התקשורת וכל השאר היסטוריה ולקח להפגנות הבאות: העדר הזה זקוק לרועה ונראה.