שכנתנו ממזרח, שעמה אנו חולקים את הגבול הארוך ביותר, אוצרת בתוכה אין ספור הזדמנויות ואתגרים, אלא שבשנים האחרונות היא מאוזכרת בתקשורת הישראלית דווקא בהקשרים שליליים.
ראשית, הנהגתה מרבה לבקר את המדיניות הישראלית, בדגש על אירועים שמתרחשים בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. כך, למשל, עת עלה השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, לפני מספר שבועות להר הבית, הגדילה לעשות ההנהגה הירדנית ויצאה בגינוי חריף במיוחד.
לאחרונה גם עוכב שגריר ירדן בידי שוטר ישראלי עת ביקש לעלות להר הבית ולהתפלל במסגד – שיקול דעת שגוי בהחלט, אך תמים, שיצר המולה רבה ולא תרם לאווירה המתוחה גם כך בין שתי המדינות. המתח הזה, שנוצר במהלך כהונתה הקודמת של ממשלת נתניהו, דעך מעט בתקופת ממשלת השינוי, אך שב לאחרונה במלוא עוצמתו.
עוד קודם לכן, במהלך ובעקבות מבצע שומר החומות, ניסתה תנועת חמאס, בהצלחה חלקית בלבד, ליצור זיקה בעולם הערבי והמוסלמי בינה לבין מסגד אל־אקצא, ולקבע בדעת הקהל העולמית את התפיסה שלפיה מדינת ישראל מפירה את התחייבויותיה ופוגעת במסגד. בכך, למעשה, ניסתה התנועה "לחטוף" את הבעלות הטבעית והמקובלת בעולם המוסלמי הסוני, זו של ירדן, על האתר הקדוש לאסלאם.
המעניין הוא שדווקא בשל חולשתו של המשטר המלוכני בירדן, אל מול הרחוב הירדני שמרביתו פלסטיני, מצאה את עצמה ירדן בתחרות הצהרתית אל מול חמאס, על השאלה מי מגנה ביתר חריפות את הצעדים הישראליים, וממצב את עצמו כגורם הלגיטימי שאמון על המסגד והשמירה עליו.
כך מתמרנת הממלכה הירדנית את דרכה מאז ההכרזה על עצמאותה ב־1946, אל מול ניסיונות השתלטות וגורמים עוינים מבית ומחוץ שמאיימים על יציבות השלטון. מיקומה העדין בין מדינות ערביות־מוסלמיות תאבות טריטוריה ושליטה מרחבית מאתגר אותה כל העת. זה לא פחות מנס, למשל, שהיא לא קרסה כלכלית ומבחינת התשתיות שבה, נוכח רבבות הפליטים שנהרו לתוכה מסוריה במהלך שנות מלחמת האזרחים במדינה.
האתגרים הללו, שהם מנת חלקה של ירדן, מעצימים את תלותה בסעודיה ובמדינות המפרץ, כמו גם בארה"ב, הן במישור הכלכלי והן לטובת השמירה על יציבות השלטון מבית במובן הצבאי. תמיכה כלכלית מצריכה מירדן היענות לדרישותיהן של מדינות המפרץ, כמו הרגעת הרוחות והנמכת מפלס הביקורת נגד ישראל, למשל במהלך שומר החומות, דבר שלא קרה למרות הפצרותיהן של מדינות כמו איחוד האמירויות ומצרים.
אבל המשחק איננו חד־צדדי. גם ישראל מעוניינת בשמירה על ירדן יציבה, שכן כל ערעור של הסדר הקיים טומן בחובו סכנת זליגה לגבולותינו. לאחרונה גם ניתן להתחקות אחר תופעה מדאיגה נוספת, בדמותה של איראן. זו מתקשה לקצור הצלחות משמעותיות בסוריה, ומחפשת זירות נוספות לבסס בהן את שליטתה. כך, למשל, היא מוצאת לאחרונה עניין רב באתרים לא מעטים בשטח ירדן שבהם היא גילתה פתאום חשיבות דתית והיסטורית לאסלאם השיעי.
מכאן שביקור ראשון של ראש ממשלת ישראל דווקא בירדן אינו מפתיע כלל וכלל. לישראל ולירדן יותר אינטרסים משותפים במישור הגיאו־אסטרטגי מאשר נקודות מחלוקת, וללא ספק התפיסה הזו היא הכר הפורה שממנו יש וחשוב לנקוט מספר צעדים. הראשון הוא חיזוק מעמדה של ירדן בכל הנוגע לשליטתה במסגד אל־אקצא, לעומת גורמים אחרים בזירה המתחרים כאמור על התואר הנכסף. מנגד, עומד הצורך של ישראל שירדן תסייע להנמיך את פוטנציאל ההתלקחות סביב כל אירוע הנוגע למתחם הר הבית, ולא תשתף פעולה עם הלהטת הרוחות במרחב המוסלמי.
שנית, שתי המדינות אינן מעוניינות בהשפעה איראנית במרחב הירדני, ולכן נדרשות לפעול – יחד עם מדינות המפרץ העוינות את איראן – למזעור נוכחותה בממלכה למינימום האפשרי. בנוסף, בולט הצורך של ירדן ביצירת מנגנוני הכנסה, לצד יצירת מגוון הזדמנויות תעסוקה כדי לשמר יציבות בממלכה. על ישראל להשקיע מאמץ וחשיבה יצירתית רבה בסיוע כלכלי לירדן, מתוך אינטרס הדדי לשמירת היציבות ולהעסקת רבבות הפלסטינים החיים בה. זאת, בין היתר, באמצעות קידום מיזמים אזוריים בתחומי החשמל והמים, כפי שכבר החלו להתבצע בשיתוף עם איחוד האמירויות, ובתחומים נוספים.
לשם כך, לא די במשרד לשיתוף פעולה אזורי שאינו נהנה מהשפעה משמעותית בממשלה לאורך השנים. קיים צורך אמיתי לשדרג את הנושא לטיפולו האישי של ראש הממשלה, לצד ראשי מנגנוני הביטחון, ייתכן שבאמצעות השר החדש לעניינים אסטרטגיים רון דרמר. לא בכדי דרמר וראש השב"כ רונן בר התלוו לביקורו האחרון של נתניהו בממלכה.
רק חשוב לוודא שהביקור לא יסתכם בהרגעת הרוחות ובהנמכת הלהבות במישור הביטחוני, אלא שתוכשר הקרקע ליצירת עוגנים כלכליים אזוריים משותפים שישמשו כערובה לביטחון האזורי גם בטווח הארוך.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר