חשוב לזכור שהכרזת מלחמה של פוליטיקאים נגד הרשות השופטת לא התחילה עם הקמת הממשלה הנוכחית. היא יצאה לדרך ביום תחילת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהוא ניצב בפתח בית המשפט ותקף את היועץ המשפטי לממשלה, את המשטרה ואת מערכת המשפט ואמר: "מנסים להפיל אותי ואת מחנה הימין. למעלה מעשור שהשמאל לא מצליח לעשות זאת בקלפי, אז בשנים האחרונות מצאו פטנט חדש. גורמים במשטרה ובפרקליטות חברו יחד לעיתוני השמאל... כדי לתפור לי תיקים הזויים".

התאריך שבו נפתח המשפט - במאי 2020 - צריך להיחרת בתודעת הציבור הישראלי כיום שבו נחצו גבולות האתיקה הפוליטית. נתניהו פעל אז מתוך ייאוש ושפל חסר תקדים. במעמד זה הוא הכריז מלחמה על מערכת אכיפת החוק וכבוד שופטיה. אלה שניצבו כסריסים מאחוריו ראויים לשמצה. זהותם של אלה שהשתתפו בצעד מעורר חלחלה זה, בהם מירי רגב, דודי אמסלם, אלי כהן, אמיר אוחנה, יואב גלנט וצחי הנגבי - חייבת להיחרת בזיכרון הלאומי לדורי דורות. חבורה זו צריכה להיות מסומנת כפסולה.

מאז המעמד ההוא, נדמה שהסוסים שוחררו ללא רסן. ציוצים בטוויטר ומעל במות נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק הפכו לנורמה הפורצת את כל מצרי האתיקה הפוליטית והמוסר. ככל שציוץ או אמירה גסים יותר ופורצי גבולות, כך הם זוכים ליותר פרסום וחשיפה. לאחרונה, הסכר נפרץ וההתבטאויות עלו מדרגה כאשר טייסים וקציני מילואים בכירים, הדואגים לאובדן הדמוקרטיה ולערכי מגילת העצמאות, כונו "אנרכיסטים" ו"סרבנים".

בצרפת, שבה אני חי, פוליטיקאים ואישים שהעזו להתבטא בניבול פה, אפילו ברמז, או שביצעו מעשים ראויים לגנאי, שמם נחרת על "קיר הכסילים" או "קיר הבושה", שהוקם ליד מגדל אייפל. אומנם קיר זה לא החזיק לאורך זמן, אך הרעיון כשלעצמו מעורר חשיבה. נדרשת יוזמה להנצחת שמותיהם של פוליטיקאים חסרי בושה וכלימה, החוצים קווים בהתבטאויות שפלות.

יש לתעד את האמירות של כל פוליטיקאי ללא מעצורים, החל מאלה שעמדו כסריסים מאחורי נתניהו בפתח בית המשפט ביום פתיחת משפטו, וכלה באלה הממשיכים בניבול פה, ללא רסן וללא כלימה. את מיזם התיעוד ניתן להעלות לרשת כך שאפשר יהיה לדפדף בו בזמן אמת. הוא יוכל לשמש בעתיד כמסמך שתיעד את התקופה האפלה שאליה המדינה הידרדרה. יש לקוות שתיעוד זה ירתיע חלק מהצייצנים הדואגים לטוהר שמם, לפחות בדפי ההיסטוריה.

הכותב הוא סופר ומו"ל ישראלי החי בפריז