האירועים האזרחיים והחברתיים המתחוללים בחודשים האחרונים במדינה על רקע מהלכי הממשלה והמהפכה המשפטית והשלטונית המבוצעת על ידה, מציפים שוב וביתר בולטות את סוגיית מעורבותם, או אי־מעורבותם, של ערביי ישראל בתהליכים השונים – ובעיקר את משבר המנהיגות הנובע הן מהתנהלות נבחרי הציבור הערבים בכנסת והן מאוזלת ידה של מנהיגות השטח במגזר הערבי.
בשלושת החודשים האחרונים מתחולל במדינת ישראל מאבק אזרחי ופוליטי שלא נראה כמותו. מאות אלפים מוחים ברחובות, עשרות קבוצות אוכלוסייה נרתמות למאבק, חברות הייטק ומערכי מילואים שלמים מצהירים כי ינקטו צעדים חמורים אם תימשך מגמת ההקצנה של הממשלה הנוכחית – ורק קולו של המגזר הערבי לא נשמע.
כל הפוליטיקאים הערבים נדמו, וקולם נאלם. בעצרות ובמחאות השונות אין כל מעורבות של ערביי ישראל, וגם בשיח התקשורתי הם אינם קיימים לחלוטין. מבחוץ, כך נראה, הותיר המגזר הערבי את המאבק לאזרחי המדינה היהודים בעודו יושב וצופה מהצד, משל היה מבקר או תייר במדינה זרה. ונשאלת השאלה: מדוע התהווה מצב זה?
צריך להודות שחוסר מעורבותם של ערביי ישראל במחאות הנוכחיות לא אמור להפתיע איש, והוא מהווה המשך ישיר לאדישות שחש המגזר מול מאבקים פנימיים בישראל ולתחושת הניכור הכללית במגזר. האווירה השוררת בחברה הערבית לאורך שנים ארוכות היא אווירת חוסר משילות, אי־אכיפת החוק הישראלי ותחושות מתמשכות של ניכור ובידול הנובעות גם מהיעדר השקעות ופיתוח, גם מהיעדר אכיפה ומתן חופש לעבריינים לפעול כרצונם, ובעיקר מהיעדר אסטרטגיה לאומית לשילוב אזרחי ישראל הערבים במדינה.
בתוך החברה הישראלית התפתחה לאורך השנים סוג של חברת משנה, מנוכרת ושונה, כזו שאינה מרגישה שייכת לחברה הכללית. כזו שבה מעגל האלימות הולך ומתרחב ומעורבות המדינה הולכת ופוחתת. התחושה הכללית במגזר היא של צורך לבנות בעצמו את עצמו ולהגן על עצמו. בשטח מתפתחות משטרות פרטיות וקבוצות עברייניות ואלימות המשליטות אימה וסדר לפי ראות עיניהן – מה שמוסיף לתחושת הניכור והבידול העמוקה.
אדישות פוליטית וחברתית
שתי בעיות מרכזיות גורמות להתהוות תחושות אלו. הקשה ביותר מקורה במנהיגי המפלגות הערביות בישראל ובמנהיגות הבכירה הנשמעת בתקשורת. השנייה נובעת מחוסר נכונותם של מנהיגי המפלגות הציוניות לשלב בתוכן מנהיגות ערבית חדשה, כזו המשפיעה על הרחוב הערבי מצד אחד, אולם דוגלת במעורבות ובהשפעה על השלטון מצד שני. כזו הרואה את עצמה פועלת ביחד עם הממשל בישראל לשיפור מצבו של המגזר הערבי והגברת מעורבותו בחברה הישראלית.
האדישות של המנהיגות הפוליטית היהודית לצורכי המגזר ולייצוגו גורמת להתפתחות תחושות הניכור והבדלנות, אולם דווקא המנהיגות הערבית הפוליטית היא הדומיננטית יותר בהשפעה על המצב. לאורך שנים ארוכות היא נמנעת מטיפול בבעיות האמיתיות של המגזר או בניסיון להשתלב במוסדות השלטון, והיא מתמקדת לפני הכל בבעיה הפלסטינית, בכיבוש ובקשרים עם ההנהגה הפלסטינית.
המנהיגות הערבית פועלת באופן שיטתי נגד החלטות ממשלה שונות הקשורות במגזר, היא מנעה לאורך שנים פתיחת תחנות משטרה בכל רחבי המגזר, וחלקה אף היה מעורב במעשים פליליים שכללו אלימות כלפי שוטרים, הברחת טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים, ריגול לטובת מדינה זרה וכינוי צה"ל כצבא של כובשים ורוצחים. ראש הרשימה המשותפת איימן עודה אף קרא בעבר לשוטרים הערבים להניח את נשקם ולהתפטר.
אזרחיה הערבים של המדינה מעוניינים בהשתלבות מלאה בחברה הישראלית. כמעט כל הסקרים מצביעים על מגמה זו, כשמרבית ערביי ישראל עוברים תהליך ישראליזיציה ואינם מעורבים בפעילות ביטחונית או שלילית אחרת נגד המדינה. אבל שנים ארוכות של ישיבה באופוזיציה והתמקדות המפלגות הערביות בתקיפת המדינה על פני קידום שילובו של המגזר בה, הביאו להתרחקות חברתית ופוליטית. פחות מ־50% מערביי ישראל משתתפים בבחירות לכנסת. חמישית מהם מצביעים עבור מפלגות ציוניות, והאחרים מצביעים לאלו הערביות, פשוט בגלל היעדר ייצוג ערבי במפלגות הציוניות.
הרוב המכריע בקרב ערביי ישראל רוצים לראות את עצמם כאזרחים הנוטלים חלק בסיפור ההצלחה הישראלי. הם אכן משתלבים כמעט בכל תחומי החיים והעבודה, האקדמיה והמשפט. אך במבחן התוצאה, המנהיגות הערבית המסורתית נבחרת שוב ושוב בגלל דפוסי הצבעה קבועים והיעדר חלופה טובה יותר במפלגות הציוניות.
מנהיגות זו מוסיפה לקבע מצב של בידול, ניכור והתרחקות. האדישות הפוליטית והחברתית של ערביי ישראל, זו המביאה אותם להתרחקות כללית ולתחושת בידול, היא זו המובילה אותם גם להימנעות מוחלטת ממעורבות במחאות. המאבק הזה, מבחינתו של המגזר הערבי, הוא לא שלו, אלא בעיה פנימית של היהודים. תהליך זה רק מעצים את המרחק והניכור הקיימים ממילא בין החברה הערבית ליהודית.
חשיבות מחנכי הדור
על מדינת ישראל לראות בסוגיית הטיפול בחברה הערבית עניין לאומי בעל חשיבות עליונה, והיא נדרשת לפתרונות מהירים ואסטרטגיים. כך למשל, מערכת החינוך אמורה להוות כור היתוך לישראליות אמיתית, שבתוכה יגדל דור של ערבים ויהודים לפי המסורת והדת שלהם, מנהגם, נורמותיהם – והכל במסגרת התפיסה האומרת כי כולנו ישראלים המחויבים למדינה ולדגלה.
בתחום זה על המדינה להיות מעורבת באופן אפקטיבי יותר בבחירת מחנכי הדור ותוכני החינוך במגזר. למנות מחנכים שיחנכו לא רק לדיסציפלינה מסוימת ומגזרית, אלא גם לישראליוּת, לדרך ארץ, לגישור ולחיבור. בתוך כך, על מדינת ישראל לקבל אחריות מיידית להחזרת המשילות והביטחון במגזר, תוך גיוס שוטרים ערבים והקמת יחידות חדשות שיעסקו בהחזרת השקט והחוק.
על הממשלה להתעלם מהמנהיגות הפוליטית של המגזר, לעקוף אותה ולפנות באופן ישיר לציבור הערבי ולהתחבר אליו באמצעות עשייה בשטח ותוספת תקציבים. על הממשלה לפעול לטיפוח, לחיזוק ולעידוד מפעל השירות הלאומי במגזר הערבי והעלאת אחוזי המתגייסים, מתוך אמונה שגם לאזרחי המגזר יש חובה כלפי הקהילה והמדינה.
כמו כן, על המדינה לחנך לתרבות דיור חדשה ולבנייה רוויה והקמת יישובים ושכונות חדשות מתוך הבנה שמשאב הקרקע הולך ואוזל. על המפלגות הציוניות להציב מועמדים ערבים ראויים במקומות ריאליים כדי למשוך את הציבור הערבי לכיוונן באופן שיקדם את שילובו במוסדות השלטון.
למדינה יש אחריות משמעותית לתיקון "כשל השוק" בחברה הערבית. קובעי המדיניות צריכים להבחין בחומרת המצב בחברה הערבית ולהתגייס, יחד עם ראשי המגזר, לקביעת תוכנית לשיקום החברה הערבית.
חוקי הפיזיקה פשוטים מאוד וחלים גם על חברות אנושיות. אם לא מבצעים מהלכים לקירוב ולחיבור בין אנשים וקבוצות חברתיות, באופן טבעי הם מתרחקים, מתפלגים, והשסעים ביניהם מעמיקים. על המדינה לבנות וליישם אסטרטגיה ממשלתית ארוכת טווח לצורך חיבור מחדש של המגזר הערבי למדינה, יצירת שוויון מלא בחובות ובזכויות והחזרת החוק והמשילות. אולי דווקא המחאה הנוכחית מהווה הזדמנות לדור חדש של מנהיגות ערבית להצטרף ולהוביל עשייה זו.
ליאור אקרמן הוא ראש תחום החוסן הלאומי במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן; נאיל זועבי הוא עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן