ב־4 ביוני 1969 הודיעה ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר כי "מנוי וגמור עמי לדאוג לתעסוקה לפלסטינים". הימים היו ימי פיתוח והתרחבות בירת ישראל, שנתיים בלבד לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ואיחוד העיר, ומאיר, למען האמת, לא דאגה כל כך לפלסטינים כמו שהיא דאגה למאזן הדמוגרפי בבירה. היא עסקה פחות בבעיות ערביי העיר ויותר בצורך לפתח ולהקים בירושלים עוד שכונות יהודיות שיחסמו כל זליגה פלסטינית.

בעת ההצבעה בממשלה על הצעד החשוב, שר אחד הזהיר מפני הבעיות הביטחוניות הכרוכות בהעסקת תושבי שטחים, ויתר השרים חששו מהפיכת תושבי השטחים "לחוטבי העצים ושואבי המים של ישראל". אז, כשכל עבודות הבנייה, השירותים, הסיעוד והניקיון נעשו עדיין בידי אזרחי ישראל, הזהיר שר האוצר פנחס ספיר מהצפתה של ישראל בעובדי יום זולים שיהפכו אותנו, אזרחי המדינה, לגבירים שיסלדו מעבודת כפיים.

55 שנים חלפו, ומספרם של תושבי אזור מזרח ירושלים קפץ מ־7,000 ל־350 אלף תושבים. אלא שההיבט הדמוגרפי הוא רק חלק זעיר מבעיה יותר כוללת. סקר שנערך לאחרונה בירושלים גילה כי כמעט כל תחומי ההעסקה בענפי הבנייה ובמתן שירותים כמו היסעים וניקיון - נמצאים בידי ערביי מזרח העיר: כ־60 אלף עובדים מדי יום עושים את דרכם לעבר מערב העיר לעמל יומם.

נורת האזהרה נדלקה לראשונה לפני שמונה שנים, בשיאה של אינתיפאדת הסכינים. קבוצת מומחים, בכירים לשעבר מתחומי הביטחון והפוליטיקה, קראו לנתק כ־200 אלף תושבי מזרח העיר ולספחם באופן חד־צדדי לרשות הפלסטינית. הנימוקים שהועלו היו פוליטיים בעיקרם, אך הקריאה כללה גם מניעים כלכליים וחברתיים. רק אחרי חשיבה מחודשת הבינו המומחים שניתוק מזרח העיר ממערבה ימיט אסון כלכלי, קודם על מערב העיר ועל תושביה היהודים.

את ניצני הבעיה היה ניתן לחוש כבר באינתיפאדה השנייה, כאשר תקופות הסגר על מזרח ירושלים, שבאו בעקבות פיגועים קשים, קוצרו שוב ושוב כדי שירושלים תמשיך לקיים שגרה עם משק מתפקד. יודעי דבר טענו אז כי לא שר הביטחון או ראש הממשלה יקבעו מתי להסיר את הסגר, אלא יו"ר איגוד קבלני הבניין. תושבי הבירה, שהיו בדרך לעבודתם, הוזעקו לבתי החולים ולבתי האבות כדי לטפל בהוריהם הקשישים. מי שלא מצא נהג מונית או פועל יום - מיהר לברר מתי המחסומים ייפתחו שוב.

המדינה הדו־לאומית כבר כאן. מי שמאמין שפועלים ישראלים, סינים, רומנים או טורקים יסכימו להחליף את המזרח־ירושלמים עבור משכורת מינימום – שיקום. מי שמאמין שניתן יהיה להסתדר ללא 60 אלף עובדים מזרח־ירושלמים, שעל כתפיהם מונחת הפעלתה התקינה של בירת ישראל מדי יום, לוקה בהבנת המציאות או שפשוט משלה את עצמו.

הכותב הוא מזרחן בכיר, לשעבר מושל נפות ג'נין ובית לחם, מתאם הפעולות בשטחים בתקופת אוסלו וכיום מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי

המדינה הדו־לאומית כבר כאן: ניתוק מזרח ירושלים ממערבה ימיט אסון כלכלי | דעה

המדינה הדו־לאומית כבר כאן. מי שמאמין שפועלים ישראלים, סינים, או טורקים יסכימו להחליף את המזרח־ירושלמים במשכורת מינימום – טועה