במאי 1789 התכנסה אסיפת המעמדות בארמון ורסאי שבפריז. נציגי המעמד השלישי דרשו מהמלך מעמד שווה לזה של האצולה והכמורה שזכו במעמדם חרף העובדה שלא נשאו בנטל המסים או הלחימה. כשהם הבינו שהמעמדות השולטים לא מתכוונים להעניק להם ייצוג שווה וזכויות, פרצה המהפכה הצרפתית.
נזכרתי בהיסטוריה הצרפתית בהקשר של חקיקת חוק הגיוס, שגם היא מעוררת את אותן תחושות שהתעוררו בקרב בני המעמד השלישי בצרפת אז: ניצול, מיאוס וזעם. כשהעם מרגיש שהניצול מגיע לסף מסוים, לקצה גבול יכולתו, הוא פועל בכל כוחו לשינוי המצב.
חוק הגיוס החדש לא נושא בשורה של שוויון בנטל, לא ישנה סדרי עולם ולא יביא לגיוס חרדים ובני מיעוטים. הם יישארו עם הפטור מגיוס ומנשיאה בנטל. לעומת זאת, יתר המשרתים ימשיכו לשרת וביתר שאת: קצינים יעשו מילואים עד גיל 50, 84 ימי מילואים בשנה - כמעט שלושה חודשים כל שנה; לוחמים יעשו מילואים עד גיל 46, 70 ימי מילואים בשנה. האם זו העת, בשעת מלחמה, לחקיקה הלא שוויונית בעליל זו?
כולנו מבינים שאנחנו עם אחד, או כפי שהמנהיגים אוהבים לומר, “אחים אנחנו”. אז יואילו נבחרינו לנהוג באחינו כבנו ויגייסו גם את אחינו לשירות צבאי מלא. יואילו נבחרינו לדחות את החוק החדש. יואילו נבחרינו להציע מסלולי שירות אזרחי מלא לשלוש שנים לחרדים ובני מיעוטים בבתי חולים, במשטרה, במכבי אש, בבתי אבות, בחקלאות ובבנייה. כוח אדם צעיר ובריא יכול לתרום את חלקו למדינה באמצעות ידיים עובדות, כמו כל הצעירים המתגייסים לשירות.
מדוע מאפשרים שנה אחרי שנה למחזורים שלמים של בני ובנות 18 לא לשרת את המדינה שבה הם נולדו? הרי גם להם אין ארץ אחרת וגם הם חייבים לתרום לה, כמו יתר בני מחזורם המתגייסים. אז יואילו המחוקקים לשלב בחוק הגיוס חובה גם לשירות צבאי או אזרחי לחרדים ובני מיעוטים למשך שלוש שנים לטובת המדינה. אין שווים יותר ושווים פחות. אם הממשלה לא תשנה את המשוואה, שלא תתפלא שלאחר שהלוחמים יניחו את נשקם, המטרה שלהם תהיה הפלת הבסטיליה, סליחה, הממשלה.
התרעות פיקוד העורף