בהחלטה שאין דרך לתאר אותה אחרת מאשר דרמטית, ביהמ"ש הבינ"ל בהאג הודיע היום על קבלת צווים נוספים נגד ישראל בהליך של דרום אפריקה נגד ישראל. נשיא ביהמ"ש הקריא את הצווים שמתייחסים למספר היבטים משמעותיים: בראש ובראשונה ישראל נדרשת להפסיק את פעולות הלחימה ברפיח אשר עשויות להוביל לתנאי מחייה שעשויים לגרום להשמדת העם הפלסטיני באופן חלקי או מלא.
בנוסף, ישראל נדרשת לאפשר את פתיחתו של מעבר רפיח לסיוע הומניטרי כפי שנדרש בהתאם לצרכים בשטח, לאפשר כניסה חופשית של ועדת חקירה או ועדת בדיקה בינ"ל אשר תוקם על-ידי האו"ם, ולהגיש דו"ח על יישום הצווים הללו בעוד חודש. כל ההחלטות התקבלו ברוב מובהק של 13 שופטים בעד ושני שופטים נגד (השופט הישראלי אהרון ברק, והשופטת מאוגנדה ג'וליה סבוטינה).
כלומר, פרשנות שאומרת שישראל צריכה להתמקד בפעילות כירורגית מדויקת ולהמנע מלוחמה אגרסיבית והרסנית, יכולה להתקבל כסבירה ויישומית מבחינת ישראל וצה"ל. יתרה מכך, ניתן לטעון שבדומה להחלטות קודמות, ביהמ"ש הבינ"ל ממשיך להתעלם מהמציאות בה יש שני צדדים ללחימה ולא מדובר על תקיפה חד-צדדית של ישראל.
עם זאת, קריאה קפדנית של ההחלטה מראה שהשופטים השאירו מתחם מסוים של שיקול דעת פרשני בנוגע לאיזה סוג של פעולות לחימה עונות למסגרת הצווים. קריאה סבירה של החלטות כל השופטים יכולה בהחלט להוביל להבנה שהשופטים לא מחייבים את ישראל להפסיק להילחם, אבל דורשים ממנה להגביל את הלחימה לכזו שאינה מפירה את אמנת רצח-העם.
כלומר, פרשנות שאומרת שכל עוד ישראל תתמקד בפעילות כירורגית מדויקת ותמנע מלוחמה אגרסיבית והרסנית יכולה להתקבל כסבירה ויישומית מבחינת ישראל וצה"ל. כפי שציין גם השופט ברק בדעת המיעוט, הצו הזה דורש מישראל ליישם הלכה למעשה את החובות שלה לפי אמנת רצח-העם ולכן אין לקרוא לתוכו הפסקת לחימה גורפת ברפיח.
יתרה מכך, השופט הרומני, אורסקו, אומר בדעת יחיד בצורה מפורשת שהצו אינו דורש מישראל להפסיק להלחם בצורה חוקית וליישם את זכותה להגן על אזרחיה ולשחרר את החטופים. בנוגע לסוגיית הסיוע ההומניטרי, ביהמ"ש אישר את הצווים הקודמים שניתנו ועסקו בעיקרם בחובות ישראל לגבי הכנסת סיוע הומניטרי ואוסיף הוראה לישראל לפתוח באופן מיידי את מעבר רפיח.
חשוב לציין שבתגובה לשאלה ספציפית של השופט הגרמני נולטה, ישראל העבירה לביהמ"ש מידע מפורט בנוגע למאמצי הסיוע ההומניטרי והיכולת של ישראל להבטיח את התנאים ההומניטריים. המשמעות היא שישראל לא הצליחה לשכנע את רוב השופטים שהסיוע שנכנס לרצועת עזה הוא אפקטיבי ובנוסף, שהפעולות שישראל נוקטת להעברת האוכלוסייה מרפיח מספקת את הצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה הזו. דווקא את השופט נולטה ישראל הצליחה לשכנע שנעשים מאמצים ראויים בתחום הזה.
בתגובה לצו הזה נראה שישראל תצטרך לחשוב מחדש על כל הנושא של הסיוע ההומניטרי והפצתו, כי אמנם אין ספק שהכמויות שנכנסות לתוך עזה מרשימות, אך אם הן לא מגיעות ליעדן, ישראל לא עומדת בדרישות של ביהמ"ש. הדבר החשוב ביותר במסגרת הזו היא לשפר את יחסי העבודה והתקשורת בין ישראל לנציגויות האו"ם בדרום עזה. לגבי מעבר רפיח, ישראל צריכה להראות שהיא אכן עושה את כל מה שניתן בשביל לאפשר סחורה ממעבר רפיח ולהעביר את הנטל והלחץ בסוגיה הזו למצרים.
הצו בנוגע למתן אפשרות כניסה של ועדות חקירה יאתגר מאד את ממשלת ישראל, שכן עד היום ישראל התנגדה לרוב לשיתוף פעולה עם ועדת חקירה בינ"ל. שאלת היישום של ההחלטה הזו תדרוש מישראל לחשוב איך להתמודד עם הסוגיה הזו שכן קשה להאמין שישראל תסכים לשתף פעולה עם ועדת הבדיקה של מועצת זכויות האדם שידועה כמוטה מראש נגד ישראל.
כדי להתמודד עם הצו הזה ישראל תצטרך לנקוט בגישה אקטיבית ולדרוש לקחת חלק בבחירת ועדת הבדיקה של האו"ם ולוודא שהמנדט שלה יהיה מוגבל רק למסגרת של אמנת רצח-עם ולא לגבי הלחימה עצמה. כל גישה אחרת אשר תתנגד באופן מוחלט לשיתוף פעולה תפעל רק נגד האינטרס הישראלי.
על אף התחושה הקשה שעשויה להתקבל, שביהמ"ש הבינ"ל הלך רחוק מדי, צריך להזהר לא "לשבור את הכלים". ישראל מתמודדת במקביל בשדה קרב פיזי בעזה ושדה קרב מטאפורי בהאג. כמו שישראל לא תוותר על הביטחון של אזרחיה ותושביה, ואסור לה לוותר על הצלת החטופים, כך אסור לישראל לוותר גם על המאבק על המעמד שלה בזירה הבינ"ל.
ישראל צריכה לעשות את כל המאמצים בשביל למצוא את הדרך ליישם את ההחלטה וגם לשמר את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים שלה. צריך גם לזכור שהבקשה של דרום אפריקה היתה לצווים מרחיקי לכת הרבה יותר מאלו שהתקבלו ולכן ישראל כן הצליחה לעצור את הסחף. אם ישראל תצליח למצוא את האיזון שיאפשר לה ליישם את הצווים היא תוכל להמנע מסחרור מדיני שאין לדעת כיצד הוא יסתיים.
התרעות פיקוד העורף