הודעת בני גנץ על פרישת המחנה הממלכתי מהקואליציה השאירה טעם מר ומוזר אצל אזרחי ישראל. גם המתנגדים הבולטים לשותפות הקואליציונית עם נתניהו נותרו מודאגים מאוד מהשארת ניהול המלחמה לנתניהו, בן גביר וסמוטריץ’ ואילו תומכי ההישארות בקואליציה ודאי שאינם מרוצים מהפרישה בימים אלו.
לפני שנים רבות אמר לי אבא אבן: “בחור צעיר, בפוליטיקה בוחרים בין הבלתי רצוי לבלתי נסבל”. נראה לי שגנץ ואיזנקוט הגיעו לפרשת דרכים ועמדו בפני הכרעה על פי תובנת אבא אבן. השניים בוודאי מודעים לסכנה העצומה בהותרת ניהול המלחמה לנתניהו, שכל ראשו בפוליטיקה קטנה, ולשותפיו שפועלים על פי שיקולים משיחיים לא ענייניים.
כאשר מדינת ישראל בעיצומה של התמודדות ביטחונית קשה שמסכנת את עתידה, עמדה מול עיני הצמד, כך לדבריהם, דרך ניהול המלחמה על היבטיה המדיניים והצבאיים על ידי נתניהו בלי שישותפו כראוי בקבלת ההחלטות כפי שהיה עד לא מזמן, כאשר נראה שראש הממשלה היה בהתקף פאניקה נוכח עוצמת כישלונו במשימת־העל של ראש ממשלה, והיא הגנה על חיי אזרחי המדינה.
מסתבר שבני וגדי החליטו שמבחינתם המשך השותפות עם נתניהו היא בלתי נסבלת ואילו הפרישה, על סכנותיה, היא בלתי רצויה. אומנם יש כאלו שתומכים במועמדות גנץ לראשות הממשלה ואצלם הבלתי רצוי והבלתי נסבל הם שונים והם היו רוצים בהישארות המחנה הממלכתי בממשלה. מניסיוני רב־השנים במערכות הפוליטיות נראה לי כי ההכרעה שנפלה אצל גנץ הייתה נכונה. אומנם תמיד יהיו מי שיגידו שהחלטת הפרישה באה מאוחר מדי ויהיו מי שיחשבו שבאה מוקדם מדי.
מניסיוני למדתי שלעולם אין עיתוי מתאים ותמיד העיתוי שנקבע הוא העיתוי המתאים. עתה, לאחר הפרישה, נותר רק לאתר חמישה חברי קואליציה שיצביעו בהתאם לדבריהם בחדרים סגורים ויביאו לבחירות חדשות. בחירות עכשיו, על אף שהלחימה עדיין נמשכת, הן הפתרון הלא רצוי ואילו המשך כהונת ממשלה זו, על מחדליה בכל התחומים, היא המהלך הבלתי נסבל.
התרעות פיקוד העורף