צה"ל מקבל לשורותיו נערות ונערים בני 18 הבאים מכל שכבות האוכלוסייה, ובתוך מספר חודשים מעמיד יחידות ממושמעות ונכונות לכל משימה. הגישה החינוכית האפקטיבית של הצבא מתבטאת בראשית הדרך במשפט האלמותי שיזכור כל טירון למשך שארית חייו: "מה שלא תקלטו דרך הראש, תקלטו דרך הרגליים". דומה כי פסיקת בג"ץ לפני שבוע בעניין הפטור מגיוס ביטאה גישה כזו כנגד סירוב הממשלה להפנים מושכלות ראשונים של שוויון בנטל.
השתמטותו של חלק מהציבור החרדי מגיוס הזכירה לי תרגיל שהייתי נותן לתלמידי תיכון כדי להמחיש להם את חובתם למדינה: מה היה קורה אם כל אזרחי ישראל היו נוסעים באותו הזמן לחופשה בת שבוע בארה"ב? מי היה אז מגן על המדינה?
ההבנה שהמדינה תלויה לחלוטין בכל דבר ועניין בפעולות האזרחים החיים בה נשתכחה כנראה ממוחם של אותם המשתמטים. להמחשה, לו היו נשארים בארץ רק תלמידי הישיבות, כמה זמן הייתה הארץ שורדת מול שאיפותיהם של שכנינו לכובשה? האם לימוד התורה, חשוב ככל שיהיה, די היה בו כדי להצילה?
"התנהג כאילו מעשך יהפוך לחוק כללי", אמר הפילוסוף עמנואל קאנט. "אל תפרוש מן הציבור", אמרה המשנה. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו", אמרה התורה. האם המשתמטים החרדים קראו את אותה התורה שאני קראתי?
אחרי הצבא פניתי ללימודי משפטים כדי ללמוד איך מדינה מתוקנת צריכה להתנהל וכדי לעזור לה להתנהל כך (מורשת בית אבי דוד פלג ז"ל איש הפלמ"ח – פועלים למען מדינה וחברה). כשהתחלתי לעבוד כעו"ד, הגעתי למסקנה שמרבית המשפטים מיותרים ולא היו אמורים כלל להגיע לבתי המשפט, לו אנשים נהגו בהגינות אלה עם אלה.
חשבתי שמשפטים מתחילים במקום שבו נגמר החינוך, ועברתי לתחום החינוך כדי להשקיע בשיפור ההתנהגות ההוגנת במדינה. בשיעורי התנהגות חברתית לימדתי ילדים שהחברה האנושית הוקמה אומנם כדי לשרת את האדם, אך לאדם יש כמה חובות כלפיה. התלמידים שאלו אם החובות האלה לא פוגעות בחופש של האדם, והסברתי להם את משמעותו הנכונה של המונח חופש.
חופש מוחלט פירושו לעשות כל שברצונך. חופש כזה יש לכאורה בג'ונגל, אך גם שם הוא לא מתקיים בפועל, כי מגביל אותו חוק הג'ונגל: "החזק גובר". יוצא אפוא שהחופש בג'ונגל הוא לחזקים בלבד, כי רק הם יכולים לכפות על אחרים את רצונם. אנחנו לא רוצים לחיות על פי חוק הג'ונגל, והמחשה משכנעת לכך ניתן למצוא במזמור "חד־גדיא" בהגדה של פסח.
הגדרת המונח "חופש" בחברה האנושית, שבה רוצים להבטיח חופש לכולם, חייבת לכלול מרכיב של הגבלה: לעשות כל שברצונך – אכן, אבל בלי לפגוע באחר. זהו המתכון היחיד לחיים בצוותא במסגרת משותפת של אנשים שונים עם דעות, אמונות ורצונות שונים.
לפי המסופר, על השולחן העגול של המלך ארתור ואביריו היה רשום הכיתוב: In serving each other we become free – "בכבדנו איש את רעהו אנחנו נעשים חופשיים". לכאורה דבר והיפוכו, אך למעשה – כלל הזהב לקיום החופש בחברה האנושית.
נזכרתי בכך עתה כשנדרשנו (שוב) לפסיקת בג"ץ כדי להבהיר לממשלה ולחרדים מדוע פטור מגיוס לצה"ל ומנשיאה בשוויון התרומה וההקרבה למען המדינה, הוא מעשה מגונה ובלתי הוגן. הציפייה שהם יגיעו לבד לתובנה הזו של ערבות הדדית הנמצאת בבסיס הישרדותנו הלאומית, מבטאת כנראה תמימות יתר מצדי.
יפים לעניין זה דברי דבורה הנביאה בשירתה (שופטים פרק ה) כשהיא יוצאת נגד ההימנעות של חלק משבטי ישראל מלהיחלץ לעזרת אחיהם המותקפים. מי שמבטאים כיום את הערבות ההדדית שעליה דיברה דבורה, אינם המשתמטים החרדים, אלא דווקא חברי תנוע
התרעות פיקוד העורף