דומה שאין עוד אדם שאינו סבור שצריך לנער את מערכות המשפט. אם בעבר, כאשר נשמעו טענותיהם של אלה שזעמו על מה שעוללו בפרקליטות המדינה לראש הממשלה, היו כאלה שהיו מוכנים למחול על הפרות חוק בוטות, מסיבות פוליטיות, כמובן, הרי שהפעם הזעם חוצה מחנות.
בפרקליטות הצבאית החליט מי שהחליט, כנראה, שצריך להראות לאומות העולם שצה"ל אינו מוחל על פגיעה בעצורים, גם אם אלה ראויים להגדרה חלאות אדם. וכך נפרצה הדרך, לדעתי, לפרשה בשדה תימן. הרי החיילים שגויסו כדי לשמור על העצורים לא משתייכים לחלק הפריבילגי בחברה הישראלית.
תחילה נשלחו שוטרים צבאיים רעולי פנים כדי לבצע את המעצר. העיתוי היה מאוד בעייתי, אבל הוא נועד, כנראה, לשרת אינטרסים מאוד מסוימים. אולם כשסרטונים של הליכי המעצר דלפו, בדרך כלשהי, החוצה, הכל השתבש. מאות קרובי משפחה וחברים הגיעו למקום. הזעם הציבורי פרץ לקדמת הבמה.
החשדות שהועלו נגד עשרת החיילים נראו, בעיניי, כבר אז מופרכים. קשה היה לי לראות אנשי מילואים, בעלי משפחות, מבצעים מעשים מיניים במחבלים. ממרום ניסיוני, נראה היה לי שכל הסיפור נתפר בתפרים גסים. לא בפעם הראשונה, זה נראה כמו ניסיון למצוא איזושהי הקבלה בין רוצחי התינוקות ואונסי הנשים לבין חיילים בצה"ל.
אולם בשלב הזה עדיין האמנתי בתום לבם של העוסקים במלאכה. רק כאשר ראיתי את הסרטון שהודלף בידי הפרקליטות הצבאית לערוץ 12 - ואין לי ספק שרק משם הגיע הסרטון המודלף - הבנתי שיש כאן סיפור שהוא גדול מכל מה שידענו עד כה. מערכת המשפט הצבאית התגייסה במלוא עוצמתה. הסרטון המפוברק רץ מקצה העולם ועד קצהו; לשמחתם של כל אלה שהמדינה היהודית היא לצנינים בעיניהם.
שמות רבים רצים במוחי. ברור לי שהפרקליטה הצבאית הראשית היא רק פיון על לוח השחמט. יש מי שהעלילה משרתת אותו. אולי כדי לעצור את הכתישה של חמאס ברצועת עזה, ואולי מסיבות עוד הרבה יותר מרחיקות לכת. יש קולות הקוראים ל”מלחמת אחים”; ואלה שמשמיעים אותם, כך אני מתרשם, רק מחפשים את הגפרור שיצית אותה.
השב"כ נקרא לאתר את שמות המפגינים ליד מחנות צה"ל, ויאיר גולן, מי שעומד בראש מפלגה שאבותיה היו מחויבים לאתוס הציוני, כבר מבטיח להקים מחנות לחינוך מחדש. אינני יודע את מי בדיוק הוא רוצה “לחנך מחדש”, אבל ברור לי שלא את אלה שמפגינים בצומת קפלן. שם, נמצאים, כנראה, להשקפתו, החבר’ה הטובים. לא בעיניי.
התרעות פיקוד העורף