הרצח המזוויע של החטופים כפסע לפני שחרורם הוא סוג של מקבריות היסטורית, כמו רצח אסירי מחנות ההשמדה בצעדת המוות רגע לפני תבוסת גרמניה.
לרגע קט אחד נדמה כי חלה תפנית, זיכוך קצר, גפרור קטן ניצת בלהבה אנושית. את הרגע הזה היינו חייבים למנף כדי להטעין את מצברי הלגיטימיות שלנו שהידלדלו, ואולי אף ליצור תפנית במערכה. אך ראשית, היה עלינו לברור את המילים הנכונות.
מילים אינן רק תיאור, אלא הן הבניה של מציאות, ופעולות, לעיתים קרובות - מיישרות קו עם המילים. מהרצפה הזאת היינו צריכים לנתר, להדהד, להעצים ולדרוש כי החמאס יוכרו כפושעי מלחמה, להתבסס על אמנות בין לאומיות ולייצר לגיטימציה מחודשת למאבק הטוב מול הרע. חליפות אסלאמית רצחנית מול נאורות דמוקרטית מערבית.
אלא שאז הגיח משום מקום הילד הכי חכם בכיתה שמראה לכולם את ידענותו המופלגת מצויד במפה אינטראקטיבית מהאייטיז, מגיח כמו למטס הצדעה משום מקום, עושה לולאה ומתרסק על המצוק היישר מול הצופים המשתאים. כישרון הוא עזרה טובה, אבל תזמון הוא הכל.
פרובוקציה היא כמו זיקית. היא אלופת הזיקיות בעולם, כי היא יודעת להתאים את עצמה לכל מצב בצורה מושלמת. פעם היא מתחפשת לתסכול, פעם לכעס, פעם לצדקנות, אבל הכי היא אוהבת להתחפש לאידאולוגיה.
התרעות פיקוד העורף