כמעט שנה ליום ששינה את העולם הישן שהכרנו, לתמיד. חיינו במחשבה שאנחנו בלתי מנוצחים, חיזבאללה ישן כבר 20 שנה וחמאס כמו ארגון טרור שאין לו מה להפסיד נהנה מלהציק לנו מדי פעם. אבל כאזרח תמים אולי זה פשוט מה שסיפרו לנו? אולי ״טבעת החנק״ הלכה והתהדקה על צווארנו מבלי שאנחנו האזרחים היינו מודעים לכך?
בשעה שהצביעות בעולם חוגגת, דווקא עיתונאי אחד מהעולם הערבי, הוא זה שמצליח להבין את הסיפור טוב יותר מכולם. דבריו נכתבו לאחר מתקפת הביפרים המיוחסת לישראל: "העזתם לפגוע בעם חכם ואמיץ ב-7 באוקטובר. ביצעתם רצח עם, חטפתם את ילדיהם וחיללתם את הנשים שלהם. חשבתם שהם ייפלו, אבל הם קמו שוב, וחזרו אחרי 11 חודשים לתקן את מה שרק לרגע נכשל - האינטליגנציה שלהם. עכשיו, הם ישלחו אתכם 1,000 שנים אחורה, לתקופה ללא טכנולוגיה, שבה צלצול מרגיש כמו מוות וצפצוף הוא סיוט".
הוא הוסיף: "הם יביסו אתכם - לא עם כדורים או טנקים, אלא באמצעות הרצון הבלתי ניתן לשבירה של אנשים אמיצים ואינטליגנטים. על כוס קפה פשוטה, בקליק אחד נחרץ, הם יחתמו את גורלכם. זו אומה שהעולם מכבד. מתקפת הביפרים ופיצוצי המכשירים אינם רק ניצחונות צבאיים; הם מייצגים ניצחון למזרח התיכון על הרדיקליזם - ניצחון לא רק עבור ישראל, אלא לכל מי שמתנגד לטרור".
אז אומרים שמדינת ישראל נקנית בייסורים. והייסורים שעברנו כעם מקום המדינה קשים מנשוא. במלחמה הזו ידענו המון רגעים כואבים והמון דמעות. בשבעות האחרונים יש תחושה של התרוממות רוח, אנחנו קצת נזכרים במוח הישראלי, אבל עדיין לא יכולים להמשיך כרגיל בשעה ש-101 חטופים עדיין מוחזקים באכזריות בשבי. ובכל פעם המחשבות מחזירות אותי לשבועות הראשונים של המלחמה, אני אני זוכר את התחושות כאילו היו אתמול. תחושות של אבל לאומי, מקומות עבודה סגורים, עצב ברחובות, מסעדות ומתחמי בילוי שלא היו אפילו בתכנון.
בשבועות הראשונים עם שלם נרתם למשימה הלאומית - לשמור על הבית. לא היה שמאל ולא היה ימין, אבל אני חושב שהפסדנו כבר ביום הראשון של המלחמה. לא רק כי נזכרנו מאוחר מדי לשים את המחלוקות בצד אלא כי אנחנו אומה שמקדשת את החיים. גם אם נדמה שיש מי שם למעלה שמרשים לעצמם לשכוח זאת. ובאותו יום נורא הפסדנו מאות חיים.
הצלקת תישאר לעד ואותה לא יהיה ניתן להסתיר לעולם, אבל היכולת המדהימה שלהם לקום כל בוקר מחדש ולהמשיך לחיות אפילו קצת, להמשיך להילחם על המדינה הזאת ולהאמין שמגיע לנו עתיד טוב יותר. היכולת הזאת היא דבר שמייחד אותנו כעם, ואלו כל כך הרבה ניצחונות קטנים בתוך הפסד כל כך גדול.
וזו גם התקווה שלנו. אני זוכר שיחה שלי עם קרובת משפחה של חטופה שנרצחה באכזריות בשבי. היא ממשיכה להילחם על החטופים שנותרו מאחור כאילו היו משפחה שלה. אז בתוך כל הפילוג והשנאה שנדמה ששורצים בכל מקום - יש גם כל כך הרבה טוב ואולי יותר מכל זו המשימה שלנו כעם. להיות ראויים לכל אלו שהקריבו את חייהם למעננו. להילחם על החיים, להילחם על המדינה שלנו ביחד ולא כעוד קלישאה. כי אין לנו ברירה אחרת.
נכון באותו יום נורא, המדינה נעלמה והמחדל לצערי המשיך לגדול גם אחרי, כש-101 חטופים עדיין בשבי ועשרות אלפים עדיין עקורים מביתם כפליטים בארצם. אבל התקווה היא רוח האדם הישראלית, שהתייצבה מאז בגיוס תרומות לחיילים ולמפונים, בגבורה מול המחבלים ועד היום בהתייצבות ברחובות משני צידי המתרס, כשהמחאות טומנות בחובם אהבה לארץ ישראל ולקדושת החיים.
התרעות פיקוד העורף