טורי ראש השנה מוקדשים לרוב לסיכומי השנה החולפת. אבל אם עד כה ידענו ש"קשה מאוד לעשות תחזיות, במיוחד בקשר לעתיד", השנה מסתבר שקשה לא פחות לעשות סיכומים אפילו בקשר לעבר. בקצב שבו מתרחשים כיום הדברים, אפילו נקודת הזמן הנוכחית נראית מוקדמת מדי מכדי לערוך סיכום כלשהו לשנה הסוררת. המציאות סביב כה שברירית ורגישה, עד שבן רגע הכל משתנה והופך כל סיכום לבלתי רלוונטי.
ובעצם, בלי כל קשר לנקודת הזמן, איך אפשר בכלל להתחיל לסכם שנה נוראה ומטלטלת שכזו. השבר העמוק והחורבן הנורא מחד – וגילויי התקומה, העוז והגבורה המופלאים מאידך. האזעקות, גורל החטופים וה"הותר לפרסום" – לצד ההישגים, הניצחונות והבשורות הטובות. ההפגנות, המחלוקות והקיטוב הקיצוני – מול גילויי ההתנדבות, הסולידריות והאהבה עד אין קץ.
לכן אני חושב שהפעם, בראש השנה, במקום לנסות לסכם את השנה – אתמקד דווקא בלסכם את עצמי. שהרי יום ראש השנה איננו יום בריאת העולם, אלא יום בריאת האדם, שבשונה משאר כל בעלי החיים נברא יחידי. ומשכך, הסיכום וחשבון הנפש, כמו גם ההחלטות הנדרשות ביום זה, הם כאלו העוסקים ביחיד, באדם עצמו, וכפי שכתב הרבי מלובביץ' באחד ממכתביו לראש השנה:
"לא נדיר לגלות כי ימי ראש השנה מנוצלים לנושאים כלליים ולבעיות כלל־עולמיות. מושמעים מסרים שאינם מחייבים איש, ובוודאי לא את ארבע האמות האישיות. דרך זו משביעה את רצון הכל. הדיבורים, הלהט וקבלת החלטות תקפות בבעיות עולם שברוב המקרים אין למחליטים שום השפעה בהן, משמשים אמתלה נוחה לאי־מתן תשומת הלב ההכרחית והחיונית לחשבון הנפש האישי ולחיי היומיום האישיים, שדווקא בהם יש להחלטות השפעה מלאה.
"שלילת דרך זו באה לידי ביטוי במצוות תקיעת שופר בה אין הרכב של כמה וכמה כלי זמר, אלא כלי יחיד דווקא. השופר מלמד כי תשומת הלב חייבת להיות מופנית קודם כל אל היחיד ואל 'האני', וכי יש לשים את הדגש על הבאת קדושה אפילו בעניינים פשוטים ורגילים של חיי היומיום – ורק אחר כך בחיים החברתיים של היחיד בתור חלק מן הציבור, וכך הלאה".
הבה ננצל את ימי ראש השנה כדי להאזין לקולו של השופר הבודד, המזכיר לנו שאנחנו כאן לא כדי לסקר ולא כדי לסכם, אנחנו כאן כדי לתקן. כל אחד את עצמו. רק כך נוכל להבטיח שהשנה הבאה תהיה שנה טובה יותר לכולם.
התרעות פיקוד העורף