המאפיינים הם דומים בצפון ובדרום - השמדה סיטונאית של היכולות הצבאיות של הצד שני (וכרסום מתמיד ביכולת השיורית שעדיין יש) ופגיעה משמעותית ברובד האנושי – מ"עריפה אסטרטגית" של הבכירים ביותר, דרך פגיעה אנושה בשכבות הפיקוד השונות בארגון ועד להרג פעילי טרור זוטרים בלוחמה פנים מול פנים בשטח.
ובכל זאת, מבט אחד מעל הקומה הצבאית מגלה, כי השלכותיה של "העריפה האסטרטגית" מוחשיות הרבה יותר עבור ציר ההתנגדות והשפעתן התודעתית מכה גלים משמעותיים מאוד – החל מחשש אישי כבד של כל פעיל מרכזי באשר הוא (הפעילות כבר לא מקור לגאווה ולהחצנה מחשש לדרישות האישיות), דרך אובדן מקבלי ההחלטות עתירי הניסיון והידע) אבל ויותר משמעותי – דווקא נסראללה וסינוואר, אלו שנחשבו למומחים הראשיים לנושאי ישראל בציר ההתנגדות, לא פירשו אותה כהלכה (בלשון המעטה) ושילמו על כך בחייהם.
המסקנה היא ישירה - ציר ההתנגדות כולו טעה בפירושיו השונים לישראל ועליו לחשב מסלול מחדש - הג'יהאד לא יצליח במערכה הנוכחית. חישוב כזה יכול להיעשות רק בסיום המלחמה, כך שהמשכה בנקודת הזמן הנוכחית הוא חסר תוחלת וכמוהו כהתאבדות, ועל כן יש לחתור לסיום. לאלתר.
המתכונת המועדפת על ציר ההתנגדות - שימור מוניטין וכבוד ללא "הנפת דגל לבן". האמצעי – "הפסקת אש" והתייחסות אליו כאל יריב שווה משקל. בעזה האמצעי העיקרי להשגת הפסקת אש הוא "עסקה" להחזרת החטופים במיוחד עתה כשהחסם המרכזי בפני עסקה כזו (סינוואר) הוסר. כך ניתן יהיה מבחינתם לצאת מהמערכה בשן ועין מבחינה צבאית אך שימור הכוח הפוליטי/תודעתי כתנועה לוחמת שהצליחה לשרוד את נחת זרועה של ישראל גם אם מנהיגיה נהרגו. סימן מקדים לכך אפשר היה לראות כבר בדיווחים השונים על מאפייני מותו של סינוואר כלוחם בחזית וכגיבור.
בראיה מערכתית, המשמעות היא ברורה – "היום שאחרי" המלחמה הגיע והוא כאן (ואמר את זה, לראשונה, גם ראש הממשלה בקולו בנאום לאחר חיסולו של יחיא סינוואר).
זהו המאמץ העיקרי והחשוב ביותר. המינוח "עסקה" בו משתמשים כולם אינו מייצג נאמנה את השינוי התהומי בתמונת המצב של המלחמה, והמעבר של כלל גורמי הכוח במרחב מלחימה ג'יהאדית עם תנאים, שאיפות ורצונות ללחימה על השרידות האישית ועל היכולת לשרוד ולצאת מהמערכה הזו בחיים. זו תמונת המצב האמיתית שמנסים דברי הרהב להסתיר. והיא מהותית מאוד באשר ליכולת שלנו להשיב את החטופים.
בראיית הצד השני הם אינם מהווים עוד תעודת ביטוח לצאת מהמערכה הזו הן בחיים והן כמנצחים. כיום הם תעודת הביטוח להישארות בחיים בלבד.
לכן הברירה העומדת בפני המחזיקים בחטופים לפי שעה היא האם לנקוט במהלך של התאבדות קולקטיבית, או שמא לבחור בדרך של הישארות בחיים ואז השאלה היא איך להישאר בחיים (בתנאים טובים או כאחד האדם ברצועת עזה). זו דילמה משמעותית שבה הם נמצאים גם אם ינסו להסתירה.
לפיכך, האסטרטגיה הישראלית צריכה להתנהל במקביל – הן מגעים ליצירת לחץ באמצעות המתווכות הלא אובייקטיביות (מצרים וקטאר) כאשר המשוואה היא - על כל חטוף שיוחזר תינתן חסינות מפני חיסול לפעיל חמאס כזה או אחר ברצועה לפי בחירתם, והן הצעה ברורה על השולחן לחסינות, כסף ואזרחות זרה לכל פעיל שיסגיר לידי ישראל חטופים, גם כאלו המוחזקים בידי אחרים. להערכתי, מרכיב השרידות האישית לצד הרצון של חמאס לשמור את הקיים כבסיס מינימלי לעתיד הם האינטרסים המרכזיים שיובילו אותו וכאן ההצעות הישראליות רלוונטיות מאוד.
אסור לוותר על שלב מעבר זמני בן שנה לפחות - זהו שלב העיצוב של הסדר החדש לדורות הבאים. בשלב הזה צה"ל יגדיר פרמטר ביטחוני/רצועת חיץ עבה בין היישובים שלנו לצד השני שבתוכה ימשיך לשהות לפי שעה.
אסור להסכים ל"הסדרה" כתובה או לכל הסכם כתוב שאינו הסכם שלום סופי - מניסיון העבר כל הסכם כזה שנחתם עם ארגון טרור או עם יישות מדינית כושלת, מטיל, עם הזמן, מגבלות שתקפות רק כאשר מדובר בצד הישראלי, בעוד הצד השני, המשתקם, מפר אותן באופן שיטתי. בהיעדר יכולת להגיע להסכם סופי, יש ליישם תקופת מעבר זמנית ארוכה שיוגדר שהיעד שלה הוא להגיע להסכם סופי.
אסור להיכנע לצד השני של הקונספציה שלנו - לפיו האכיפה בשטח ב"יום שאחרי" צריכה להיות באמצעות תגובה נחושה שלנו לכל הפרה - זה לא יקרה ולו בגלל "טבע האדם" המתמכר לשקט וסבור יהיה שלא כל "בלון" או סיור בשטח של הצד השני כדאי לזרוק לפח הסכם כתוב ושקט יחסי. זו תהיה התפיסה בין אם נרצה ובין אם לא. המשמעות היא שאם אנו מעוניינים באכיפה ישראלית אז זו צריכה להתבצע תוך שליטה במרחב מסוים בשטח היריב, לרוב כמרחב חיץ כזה או אחר שבו צה"ל הוא החיץ בין תושבינו לצד השני.
אסור לתת לצרפת חלק ביום שאחרי בזירה הלבנונית - הזיקה הצרפתית ללבנון מעולם לא תרמה לישראל (ואולי רק פגעה), ואם נבדוק בשטח הלבנוני נגלה שלא נותרו לה עוד ביטויים מעשיים משמעותיים בלבנון. מעבר לכך, המדיניות הצרפתית לכל אורך המלחמה הייתה עוינת לישראל (גם אם ניסתה להסתיר זאת באמצעות ביטויי רגש על הנעשה ב-7 באוקטובר) ושיאה היה בהדרה שריח של אנטישמיות נדף ממנה בהדרה של ישראלים מתערוכת הנשק המפורסמת יורוסאטורי, וכאילו לא נלמד הלקח ממש בימים אלו איסור על כל גורם ישראלי להציג בתערוכה משמעותית היורנבל.
אולי הסעיף הכי חשוב כאן: אסור להימנע כבעבר מלגעת בתכני חינוך ואינדוקטרינציה בלבנון, בעזה וברשות הפלסטינית. ישראל צריכה להתערב ולהגדיר מפורשות כיצד ייראה חינוך הדורות הבאים במרחב שמסביבנו ביחד לישראל. מודל השינוי והפיקוח צריך להיות מודל סעודיה, בפיקוח אמריקאי הדוק ובלתי מתפשר.
כן לנסות לגבש, בתיאום עם ארה"ב, מעורבות אקטיבית של מדינות הסכמי אברהם, בדגש לסעודיה (אפילו טרם חתימת נורמליזציה עימה), בכוחות בקרה ואכיפה בשטח הן בעזה והן בלבנון. כוחות מוסלמים דוברי ערבית יכולים לבצע בקרה אפקטיבית משמעותית הרבה יותר.
כן לכלול את סוריה בכל סדר אזורי חדש - דגש לעמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת באשר להוצאתם של גורמי משה"מ וגורמי כוח איראניים מסוריה.
כן לערב גורמי כלכלה עולמיים בסדר החדש - באזור יש פוטנציאל רב וחלק מהרעיונות כבר גובשו בארה"ב, והן חלק בלתי נפרד מהסדר החדש – קרן המטבע העולמית, הבנק העולמי, חברות פרטיות מרכזיות בעולם ועוד.
כן להתחיל לדבר כבר עתה על שיקום (הן בעזה והן בלבנון) - הפעם לשם שינוי וכחלק מהפקת הלקחים, כדאי שישראל לא תנהג כבת יענה אלא שתהיה מעורבת אקטיבית בשיקום בשיח עם ארה"ב והגורמים המממנים ובדרישות חד משמעיות באשר למאפייני השיקום ומה הן מגבלותיו (כלומר - הדרה מוחלטת של כל גורם בעל זיקה לאיראן, חיזבאללה או חמאס).
כן לפתוח במאמץ משפטי ותודעתי רחב היקף על הנראטיב ההיסטורי - הוצאת חמאס אל מחוץ לחוק הבינלאומי, משפטי ראווה לפעיליו (דוגמת נירנברג), תביעות משפטיות נגדו ונגד חיזבאללה (להחרמת נכסיו עולם), פעילות באמצעות לחץ אמריקאי אגרסיבי להחרמת כספיו של חמאס שמרוכזים כיום בטורקיה ותחילת משפטי ראווה למחבלי חמאס בכירים. זה חיוני מאוד לקיבוע הנראטיב ההיסטורי לדורות קדימה ובסיס איתן לסדר האזורי החדש.
היות שאיראן היא הכוח האידיאולוגי וגם הכוח הכלכלי העומד מאחורי ציר ההתנגדות, לא קשה להניח שהיא תשאף בשנים הבאות לשקמו, ובינתיים כל עוד היא חשופה ללא הרתעה ממשית מול ישראל, היא תסתער לכיוונה של יכולת גרעינית בכל דרך (בפרט כשהיא אינה רחוקה מהיעד).
בפני ישראל הזדמנות חד פעמית לנתק את איראן מהסדר החדש ולפגוע במשטר האיראני באופן שיחזק מאוד מגמות חברתיות שליליות כלפיו באיראן עצמה ובמקביל לקחת ממנה את האקדח הטעון האחרון שעוד נותר לה – היכולת הגרעינית לעתיד. הדבר יבטיח היחלשות מהותית של איראן ככוח מניע, התמקדותה בתוך איראן בשנים הקרובות ובינתיים קיבוע שורשיו של הסדר האזורי החדש.
במקביל יש לפעול לסנקציות בינלאומיות חריפות על כל הקשור לתוכנית הטילים האיראנית (ועכשיו יש את כל הלגיטימציה לכך לאחר שתי המתקפות שחווינו).
כך, בראייתי, יש לנהל את המאמץ המדיני שכרגע שב לקדמת הבמה, כשהמאמץ הצבאי שיצר לו את התנאים בשטח, הופך להיות המשני.
התרעות פיקוד העורף