השנה, לקראת שמחת תורה, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור דווקא על יום הכיפורים. מוצב "המזח" היה המעוז הדרומי ביותר ב״קו בר־לב״. במלחמת יום הכיפורים, לאחר קרבות גבורה, נכנעו לוחמיו ונפלו בשבי המצרי. מעמד הכניעה נחרת בזיכרון הציבורי, בעיקר בזכות התמונה האייקונית של חייל צה"ל, הלל אונסדורפר ז״ל, ההולך אל השבי כשספר תורה של המוצב חבוק בזרועותיו.
חמישה שבועות לאחר מכן שוחררו הלוחמים במסגרת חילופי שבויים, אך ספר התורה נותר עדיין בשבי במצרים. רק כעבור 20 שנה, בעקבות בקשה אישית של נשיא המדינה דאז עזר ויצמן מנשיא מצרים חוסני מובארכ, הוחזר סוף־סוף ספר התורה הביתה לישראל.
מי שהתכבד לשאת את הספר בקבלת הפנים המרגשת היה אחד מלוחמי המוצב – אביחיל פלד, שהגיע למזח כטוראי צעיר כדי לעזור בעריכת תפילות יום הכיפורים, ועם פרוץ המלחמה הצטרף ללחימה העזה יחד עם שאר החיילים. ביום השלישי למלחמה ספג פגיעה שקטעה את יד ימינו, ולמרות פציעתו הקשה המשיך ללחום בעוז, ועל כך זכה לעיטור המופת.
בשמחת תורה הקרוב ספרי התורה ירצו לרקוד, בזה אני בטוח. הם הרי מחכים עדיין שנשלים עבורם את כל אותם הריקודים שלצערנו הגדול נגדעו באיבם בעיצומו של חג שמחת תורה שעבר. אבל האם נמצא בנו את הכוח לשמש עבורם כרגליים רוקדות? השנה הקשה שחלפה עלינו הותירה אותנו הרי עם כל כך הרבה קורבנות קדושים חללים בתוכנו, ועם כל כך הרבה גיבורים פצועים סביבנו, שכולנו חשים פגועים רגשית, קטועים וחבולים.
די שנוכל גם השנה לשמוח בשמחת תורה, אין לנו אלא להיאחז בספר התורה, להישען ולהסתמך עליו. לשאוב ממנו את הכוח להתנער מן העפר, ולקום ולרקוד למרות הכל. אנחנו אמורים להעניק לתורה רגליים, אבל התורה היא זאת שנותנת לנו כנפיים.
השנה יותר מתמיד נבוא כולנו לבתי הכנסת, נחבק את ספרי התורה חזק אל ליבנו, ניזכר במשענת הנצח ובכנפי הרוח שהם מעניקים לנו זה אלפי שנים, ומהם נקבל את הכוח להוכיח שעם ישראל לא רק חי אלא הוא גם שמח ורוקד – ״שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה!".
התרעות פיקוד העורף