השנה האחרונה התחילה בפינוי שלנו מביתנו בקריית שמונה, פינוי שהיה לי קשה מאוד. בהתחלה סירבתי להתפנות, אך ב־3 בנובמבר 2023, לאחר שאיליי בני נפצע בפעם הראשונה בעזה ושוחרר מבית החולים סורוקה, התפנינו למלון נוף גינוסר ליד הכנרת כי איליי היה צריך לעבור שיקום באזור ורצינו להיות קרובים אליו. בהתחלה לא הבנתי למה מפנים אותנו כי עברנו בקריית שמונה מבצעים ומלחמות, ולא אולצנו להתפנות. בזמן אמת היה לי המון כעס, אבל בדיעבד אני מבינה במה שונה הפעם הזו ממקרים קודמים.
לאחר שאיליי חזר ללחימה בינואר האחרון, הוא ביקש שלא נחזור לקריית שמונה, אז שכרנו דירה במושבה כנרת. השנה עברה בין הלחימה של איליי ובין ימי הרענון הקצרים מאוד שבהם הוא היה מגיע הביתה, כשבמהלך הזמן הזה הוא נפצע והתעקש לחזור ללחימה. השנה נגמרה מבחינתי ביום שבו איליי נהרג. מאז העלייה לקברו ביום השלושים לנפילתו אני לא יכולה, לצערי, לעלות לבית העלמין בקריית שמונה ולבכות על הקבר של הבן שלי, בגלל המצב הביטחוני.
בימים האחרונים אני רואה קצת אופק לחזרה הביתה, על מנת לקיים את ההנצחה האמיתית שאני רוצה לעשות לאיליי בקריית שמונה, במקום הטבעי לו, במקום שהוא נולד, גדל וחונך בו, במקום שהוא אהב. הלב שלי יוצא אל החטופים, ובאותה נשימה שבה אני אומרת שאני רוצה לחזור הביתה, אני אומרת שאני רוצה שהחטופים יחזרו כבר. זה מה שאיליי הכי רצה וייחל לו, ולא אכפת לי להישאר עוד רחוק מהבית – העיקר שהם יחזרו. רק כך אוכל לסגור את המעגל שאיליי היה רוצה לסגור.
התרעות פיקוד העורף