בחלוף שנה, הרגשות מעורבים מאוד, על אחת כמה וכמה בימים אלה, עם מותה של שיראל גולן ז"ל, ניצולת הנובה ששמה קץ לחייה. כל אירוע כזה מחזיר אותנו אחורה אל הטרגדיה שחווינו. ובכלל, כל עוד המלחמה נמשכת והחטופים עדיין בעזה, קשה מאוד להחלים ולחזור לשגרה כלשהי של החלמה. זו התמודדות שאינה נגמרת, בכל יום קשיים חדשים וישנים מופיעים, בין שבהתמודדות שלנו עצמנו עם המציאות ובין שבהתנהלות של הממשלה מולנו, וזה משפיע על כל אספקט בחיינו.
בחודש הבא אחותי הגדולה, שדחתה את החתונה שלה בשנה כמעט, מתחתנת, ואנחנו מתרגשים וגם חוששים. היינו אמורים להיות עכשיו ביקום אחר לגמרי, עם אחיין חדש שניצן אחותי הייתה אמורה ללדת, ובמקום זה עברנו שנה של גיהינום, של התמודדויות עם האובדן ועם הקשיים שהמדינה מנחיתה עלינו. אבל גם חווינו תעצומות נפש, גילינו את עצמנו ועד כמה אנחנו חזקים, גם ברמה האישית, כאנשים פרטיים, וגם ברמה שלנו כעם, כמדינה וכציבור. הלוואי שנמשיך לתמוך זה בזה, לחבק, לעטוף, להתמקד בטוב ולא ברע. זה, מבחינתי, העתיד שאני רוצה פה במדינה, והלוואי שגם ההנהגה שלנו תהיה כזו.
התרעות פיקוד העורף