מעטים בתוכנו יודעים כי את המושג “בכייה לדורות” הזכיר דוד בן־גוריון ב-1948, ארבעה חודשים לאחר קום המדינה. בן־גוריון השתמש במושג תלמודי זה בעקבות ישיבת הממשלה הזמנית בראשותו, שבה על חודו של קול (משה שרת) נדחתה תוכניתו לשחרור ירושלים כולה ושני ה״כיסים״ התלויים לה מדרום (חברון־בית לחם) ומצפון (שכם-ג׳נין).

לימים תיאר תוכנית בן־גוריונית זו עוזרו, אלקנה גלי: “פעולת איגוף מצפון לבירה, אשר תחייב גיוס כל כוח אדם אפשרי מגזרות אחרות למען ירושלים. התקפה גדולה תיפתח במגמה לאגוף את ירושלים ולהגיע לירדן דרך מדרונות ההרים. פעולת בזק זו תיצור ‘כיס’ גדול הכולל את ירושלים העתיקה, בית לחם וחברון. ‘כיס’ זה ייפול בדיעבד כפרי בשל. ירושלים לא תימצא עוד במבוי סתום כמו היום, אלא במרכז חבל ארץ גדול המקיף אותה מכל צד”.

בשבעה קולות נגד שישה נפלה התוכנית. עד יומו האחרון לא היה בן־גוריון מסוגל לשכוח הכרעה גורלית זאת, בניגוד לדעתו. הוא כינה אותה, ובצדק, “בכייה לדורות”.

את המושג הזה שב והזכיר בשבוע שעבר האלוף (מיל’) מתן וילנאי, כשסיפר בכנס “קבוצת ירוחם” כי גדל על המושג כבנו של זאב וילנאי, מגדולי חוקרי ארץ ישראל ועתיקותיה, חתן פרס ישראל וממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה לאחר מלחמת ששת הימים.

וילנאי האב חיבר עשרות ספרים ומדריכי טיולים. לא היה מטר מרובע אחד בארצנו שכף רגלו לא דרכה בו. ברוח אהבת הארץ והמסעות במרחביה הוא חינך את שני בניו.

מתן, לוחם עתיר זכויות, שהיה שר וחבר כנסת במפלגת העבודה ושגריר ישראל בסין, הוא כיום מראשי תנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל”. הדגל של התנועה הזאת מתמצה בשתי מילים, שהוזכרו שוב ושוב באותו כנס: “הכורח להיפרדות”.

קבוצת ירוחם מתכנסת מפעם לפעם לדון בשאלות הסכסוך. נמנים עם חבריה אנשי ציבור מכל קצות הקשת האידיאולוגית. סביב השולחן הגדול, הרבוע, מועלים רעיונות מרעיונות שונים, חלקם מנוגדים, והדיון הוא מופת לסובלנות, להאזנה רגועה לכל נואם ולכל דעה. עצם קיומו של שיח נינוח הוא מופת לאחדות, לאחווה, לדמוקרטיה.

“היו לי ויכוחים קשים עם אבי”, התוודה בפני הנוכחים וילנאי, ששטח את משנתו שלפיה רק בהיפרדות לשתי מדינות יימצא הפתרון לבעיה הפלסטינית ולביטחון ישראל. בעוד האב, שהלך לעולמו ב־1988, הרבה לכתוב ולדבר על הזכות המלאה של העם היהודי למולדתו, והוכיח את הקשר ההיסטורי במחקריו, בנו מוכן לוותר על חלקים ממנה.

מי בתוכנו אינו רוצה שלום וביטחון? מי אינו מבין שהמצב הקיים נפיץ, כפי שהוכיחה מלחמת חרבות ברזל, שעודנה (למי ששכח) נמשכת? כשישראל מגלה חולשה, שאננות, עצימת עיניים ונכונות מראש לוויתורים – היא מזמינה עליה לחצים והתפרצות כפי שהייתה ב־7 באוקטובר.

באוגוסט 2005 נפרדנו מעזה, אבל עזה הנשלטת בידי חמאס לא נפרדה מאיתנו. עזה המיטה עלינו את הגדול באסונות מאז השואה. את הלקח הזה אותם מפקדי עבר בכירים כנראה לא הפנימו.

היפרדות מיו”ש – צעד שאינו בר ביצוע הודות לחצי מיליון ישראלים שחיים שם – פירושה “עזה” ליד נתב”ג, כפר סבא, עפולה. פירושה, בעיני הערבים, הוא שאם היהודים נכונים לוותר על חבלי מולדת היסטוריים שלהם ביו”ש, מה להם ולנתניה, לבית שמש, לגבעתיים ולכרמיאל?

דיבורים על “היפרדות” משמעם הבעת נכונות להינתקות בנוסח רצועת עזה, גם אם בהסכם. נסיגה כזו תביא אולי ביטחון ושלום זמניים, אבל לא לטווח ארוך. אי אפשר להתעלם מכך שהרוח האסלאמיסטית הרדיקלית כובשת לבבות בקרב ערביי הגדה. צה”ל פועל שם ביד חזקה.

לכן מתמיה שבנו של זאב וילנאי מוביל עם חבריו הלשעברים את גישת הוויתורים, המהווה סכנה קיומית לישראל. הוא שהזכיר למשתתפי קבוצת ירוחם את ה”בכייה לדורות” הבן־גוריונית, ודווקא הוא חוזר על המשגה מ־1948, מטיף לו, מאמין בו. הוא עצמו מבין שאין פרטנר לכל פתרון, גם זה הקיצוני שמשמעו ויתור על שטחים ושקיעה מסוכנת באשליות.

על ישראל לעמוד על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי, למנוע הקמת מדינה פלסטינית, ולהסכים רק למה שכבר קיים הלכה למעשה – אוטונומיה באזורי A ו־B. משמעותה של אוטונומיה זו היא היפרדות מהאוכלוסייה הערבית העוינת מצד אחד, ואי־היפרדות צבאית מהשטח מצד שני. רק לא לחזור על משגה ה"בכייה לדורות".

רק לא היפרדות: מה שבטוח הוא שעל הטעות מ-1948 אסור לנו לחזור | דעה

ב-1948 שגתה ממשלת ישראל הזמנית כשדחתה תוכנית לשחרור ירושלים כולה והכיסים הסמוכים לה. ב-2024 מטיפים קצינים בכירים לשעבר לחזור על המשגה ב"היפרדות"