באירלנד אכן קיימת אנטי־ישראליוּת קיצונית, שמתחככת באופן די עמוק עם אנטישמיות. הכעס של סער מוצדק, וגם התגובה החריפה שלו לדברי נשיא אירלנד ברשת "X" הייתה מוצדקת, אבל השאלה היא מה יצא מכל זה. מהלך סגירת השגרירות סוקר בהרחבה בעולם, אבל חלק ניכר מהסיקור צידד דווקא באירלנד. אפילו על הפוגרום באמסטרדם פורסם ״תחקיר״ של "הוושינגטון פוסט״ שקבע שאוהדי מכבי אחראים לפוגרום, ולא המוסלמים שרדפו אותם.
הסוגיה לא מסתכמת בסגירת שגרירות, אלא גם בשאלה איך נמשיך מכאן. אחרי פעילות הסברתית ארוכה ואינטנסיבית של אויבינו במשך כ־20 שנה, הרבה אירופים פשוט לא נמצאים איתנו על אותו עמוד. אנחנו בתיבת התהודה שלנו, והם בשלהם. לכן צעדים של הבעת כעס בלבד לא עוזרים הרבה מעבר לכותרת מזדמנת. ישראל צריכה להשקיע הרבה כדי לספר לעולם את האמת, באופן שיגיע לכמה שיותר אנשים, כמה שיותר פעמים, עד שהמסר ייקלט.
הרי הסיפור שלנו הוא לא סיפור של כעס, אלא של מורכבות בלתי אפשרית. של התמודדות עם שכנים ג'יהאדיסטים, שמשולבת בכמיהה להיות חלק מהתרבות הליברלית המערבית. זה ממש לא סיפור של חיילים שהם רוצחי ילדים, אלא סיפור של אימהות שחוששות לחיי בניהן שנקראו לעזה כדי להגן על המשפחות הישראליות, כשגם ילד בן 15 עם קלצ'ניקוב עלול להיות זה שיירה בהם שם.
זה לא סיפור של מדינה שמחרחרת מלחמה, אלא של מדינה שניסתה לעשות שלום גם עם הפלסטינים, וגילתה שאי אפשר. מדינה שעדיין תהיה מוכנה לשלום, אם משהו ישתנה בצד השני. מדינה שלא רוצה לרצוח אף אחד אלא לחיות בשקט, והיא נלחמת כי אין לה ברירה.
עם כל הכבוד לישראלים שיודעים את כל זה היטב, הנרטיב שלנו לא מספיק מסופר היום. את הנרטיב הזה צריך לחזק ולהדהד. לכן זה לא ייפתר רק על ידי מהלכים של כעס וסגירת שגרירויות, אלא חייב להיות מגובה בהרבה מאוד פעילות מדויקת ומאומצת, לאורך זמן.
"זה תמיד היה ככה"
אנחנו חיים בתקופה חסרת תקדים, אבל נוטים לספר לעצמנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כי בעיות מוכרות הן כאלה שאיתן כבר יודעים להתמודד. ככל שנגיד לעצמנו ש"זה תמיד היה ככה", או ש"תמיד הייתה אנטישמיות", לא נבין את השינויים שהעולם סביבנו עובר. הרי לא צפינו את עוצמת הגל האנטי־ישראלי, או את השבעה באוקטובר, או את ההפיכה בסוריה. השאלה היא לא מה נדמה לנו שיקרה בעתיד הקרוב, אלא מה אנחנו לא יודעים שיקרה.
כל אחת מהתופעות האלה היא חסרת תקדים, והשילוב של כולן הופך את המציאות הנוכחית שלנו לעוד יותר ייחודית. שום דבר לא "היה ככה", ובטח לא תמיד.
תופעה נוספת שמעולם לא הייתה כמותה, היא היכולת של נבחרי ציבור לתקשר עם הציבור 24/7, מה שגורם לרבים מהם לאבד לגמרי את סדרי העדיפויות. מרבית השרים בממשלה הנוכחית עובדים בשביל טוויטר וטיקטוק, מנותקים לגמרי מהסנטימנט המערבי, ומפנים את התקשורת שלהם רק לקהל הישראלי. ההשלכות של כל התופעות האלה יחד היו קטלניות עבור ההסברה שלנו.
תסבוכת משפטית לא נורמלית
האם שמעתם משר המשפטים איזושהי מילה או יוזמה מועילה לגבי מצבה המשפטי של המדינה? באיומיו והאשמותיו כלפי מערכת המשפט, לוין הרע את מצבנו בהאג וגם את מצבם של חיילי צה"ל. ההגנה הטובה ביותר עבור כל ישראלי היא קיומה של מערכת משפט חזקה ועצמאית, שיכולה לחקור ולשפוט עבירות בעצמה ומייתרת התערבות בינלאומית. בכל פעם שלוין חובט במערכת הזו, הוא חובט בחיילים שעליהם היא אמורה להגן.
השר השני מופקד על הביטחון הלאומי, ואם צריך להכתיר את מלך ה"שופוני" והנראוּת במקום מהות, הוא כנראה יקבל את הכתר. אפילו בסיכוי להדחת היועמ"שית הוא פגע השבוע, כשהשקיע בלהיראות כמי שלכאורה "הכי נאבק" למען המטרה הזאת.
בון טון טיקטוקי
זה מחזיר אותנו לאירלנד ולחור השחור של ההסברה. הוא לא התהווה מעצמו – הוא תוצאה של אירועים רבים, שאחד מהם הוא אכן סנטימנטים אנטישמיים. אבל לצידם התקיימה ב־20 השנים האחרונות פעילות אנטי־ישראלית שיטתית, שהחדירה את הנרטיב הפלסטיני גם בקרב קהל שאינו אנטישמי. במקום להתגייס לספר את הסיפור הישראלי הערכי, השבור אך מאוחה, החרד אך מתמודד, הנלחם כדי להגן על משפחתו מפני מחבלים, ההנהגה שלנו מספרת סיפור אחר לגמרי.
לאנשים מבחוץ יש פרספקטיבה שטחית, כפי שלנו יש על מדינות אחרות. לכן נדמה להם שממשלת ישראל מייצגת את ישראל כולה. השרים הקיצוניים ששואפים להתיישב בעזה במקום לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים, משקפים לעולם ישראל משיחית וצבא אכזר.
משפט השחיתות של נתניהו מצייר הנהגה שאי אפשר להאמין לה. המלחמות ביועמ"שית ובפצ"רית משליכות על תפיסת עצמאותה של מערכת המשפט. על הרקע הזה, שמתווסף לתמונות הזוועה שמהודהדות מעזה בידי אל־ג'זירה והאחים המוסלמים, קשה מאוד להעביר את המסר שישראל היא מדינה דמוקרטית, חופשית, שוחרת שלום ואוהבת אדם.
התרעות פיקוד העורף