לא מזמן שמעתי ציירת ישראלית מספרת בפודקאסט, שלפני שנים היא נהגה להגיש מפעם לפעם את עבודותיה לאחד מהמוזיאונים לאומנות הגדולים בארץ, בתקווה שהמוזיאון יציג יצירה או יצירות משלה. למגינת ליבה, היא הייתה מקבלת בכל פעם תשובה שלילית. לבסוף, לאחר ששמעה חוות דעת חיובית על עבודתה מדמות נחשבת בביקורת האומנות, היא אזרה אומץ והתקשרה ישירות לאוצרת של אותו מוזיאון שדחה אותה.
"כן, אני מכירה את העבודה שלך", אמרה לה האוצרת. "עבודה מעולה, אבל אני לעולם לא אציג אותה". ומדוע היא לא תציג? פשוט מאוד. "בשיחה הזו בינינו", מספרת האומנית, "יצא לה בחטף: 'כי את לא פוסט־ציונית'". זאת אומרת, כי האומנית היא ציונית, ומן הסתם, רחמנא ליצלן, גם ימנית.
האמת היא שתשובה זו של האוצרת מפתיעה. לא כי היא מגלה לנו שאוצרת של מוזיאון ישראלי נחשב ומסובסד היא אנטי־ציונית, ודאי שלא. גם לא כי מסתבר שהדחייה באה מסיבות פוליטיות. לכל יוצר מן הימין ידוע שקיימת דחייה ממסדית כמעט מוחלטת של אומנים ימנים, לפחות כל עוד הם בחיים (ושימו לב שסייגתי את דברי במילה "כמעט", כדי שלא אואשם בהגזמה כלשהי). דחייה כזו היא מערכי היסוד של המדינה מאז הקמתה, והדבר נכון ביחס לכל תחומי התרבות, בין אם האומנות הפלסטית ובין אם זו הכתובה.
גם לא מפתיע ביותר שאותה אוצרת הודתה בשיחת טלפון מהי הסיבה האמיתית לדחייה, שכן לכל אדם קורות תקלות מפעם לפעם, ובמיוחד במהלך שיחה – זאת אומרת, קורה שהאמת נפלטת מפיו אל השפופרת. וזו אכן תקלה, שכן כלל מוסכם הוא שסיבה כמו זו נשארת מוסתרת. באותן פעמים ששליטי הממסד התרבותי הישראלי טורחים להשיב לאומן מן הימין על פניותיו, אין הם נוהגים לומר לו שהסיבה לדחיית עבודותיו היא פוליטית, אלא נותנים לו להבין, באופן כזה או אחר, שעבודתו פשוט אינה ברמה הראויה.
אלא שהחלטתה, שסתרה את הערכתה האומנותית, העידה על בעיית יסוד קשה בממסד התרבות הישראלי. כשהקריטריון המכריע, הקובע מהי התרבות שהציבור יצרוך, הוא פוליטי, אזי התרבות אינה יכולה אלא להתדרדר. אין זה רק שהדבר מרפה את ידיהם של אומנים רבים ועל ידי כך מונע את לידתן של יצירות, שאילו נולדו, היו יכולות להיות חשובות. ואין זה גם רק שיצירות חשובות, שכבר באו לעולם, אינן מובאות לידיעת הקהל ולהתרשמותו, אלא שהדבר גם מעלה לגדולה אומנים בינוניים, שהפוליטיקה משמשת להם תחליף לכישרון, ובזכות הביטוי הפוליטי התקין שלהם מוצגות יצירותיהם. יתר על כן, זה זמן רב שהמסרים הפוליטיים עצמם הפכו לכדי יצירות, שכן כבר שנים, מסר פוליטי – זאת אומרת, סתם מסר – בתנאי שהוא נכון, ובתנאי שהוא תלוי על קיר של מוזיאון, או מושמע על ידי שחקנים על במת תיאטרון - נחשב ל"אומנות".
השאלה שנותרת בחלל האוויר היא מה יבוא קודם – אם היום שבו אנשים יתייחסו ליצירות הנ"ל (כמו בתופעות מוזרות אחרות של ימינו) כאל קוריוזים משעשעים, או היום שבו השליטה החונקת והמחניקה של הפוליטיקה השמאלית על ממסדי התרבות שלנו סוף־סוף תקרוס.
התרעות פיקוד העורף