עובדות אלטרנטיביות: מה הקשר בין ניסים ואטורי למארק צוקרברג ואיפה האמת נמצאת? | מידן בר

החיים לעיתים הם כמו פאזל, את חלק מהאנשים זה מרתק ואת חלקם מייאש. אבל כדי לראות את התמונה יש לחבר בין החלקים, וכשכל אלו מסתדרים – רק אז נגלית המציאות בתוך המסגרת.

לא מעט פעמים אנו שואלים את עצמנו: איך זה יכול להיות? כיצד איש עקרונות מסוגל לבגוד בעקרונות שלו עצמו, איך מאבק מתוקשר על חופש הביטוי והאמת המוחלטת הופך לחלק מהשטף הכללי לקראת חילופי ממשל, ואיך כל כך קל המעבר ביניהם?

בדיקת העובדות איננה רק ערך עצמאי, אלא אחריות במובן הפשטני והטהור של המילה. היא אומנם מחייבת מאמץ מסוים, עמידה מאחורי הדברים. ישנה האמרה הנדושה והכל כך חשובה: מילה זו מילה. מעטים מאוד נוהגים להשתמש כיום במשפט שחוק וישן כמו זה. מה לעשות שהעיסוק בעובדות משמים, והוא גם מצריך עומק.

אלפי חלקים קטנים

בחזרה לשתי הידיעות שבהן נפתח טור זה, על ואטורי וצוקרברג. לכאורה הן לא קשורות זו לזו, אבל אולי הן כן? העובדות האלטרנטיביות הפכו מונח מקובל שהבליח בקמפיין בחירות בשנת 2016 של אותו מועמד שייכנס לבית הלבן בעוד עשרה ימים. מולו טייקוני תקשורת ורשת שמעדיפים את הדיווח באשר הוא, על האמת שבו. אם כך נכון, מדוע הם ניהלו מאבק אימתני למען בדיקת העובדות במשך שנים, ועכשיו זה הפך בן רגע ללא חשוב?

תחשבו על ועדת חקירה ממלכתית, אם וכאשר תקום. הרי היא זו שאמורה לבדוק ולאמת עובדות. אולם הוויכוח אינו בהכרח על תפקידה, אלא על מי יעמוד בראשה. אלה לא העובדות שחשובות, אלא מי יבדוק אותן ויגיד שהן נכונות, וכך הם פני הדברים. האמת הופכת לעניין פרסונלי או במקרה הנפוץ חברתי, כך שקבוצה אחת מאמינה לדבר אחד בעוד השנייה מאמינה בהפך. בינתיים, מספרם של אלה שבודקים מה אכן נכון פוחת והולך.

בשלב הראשון העובדות נעלמות, אולם בשלב השני הגורמים המוסמכים לומר מה נכון מאבדים מחשיבותם, כי אין בהם אמון רב. וכך הנוחות והבורות משלבות ידיים ומחבקות את כולנו. החיפוש אחר הנתונים האמיתיים הופך להיות קשה הרבה יותר, אז כבר אין כוח לבדוק. עדיף פשוט לחבור לקבוצה שמאמינה במה שנוח וקרוב אליי. העדר לא טועה, ומה שנכון לקבוצה שלי נכון גם לי. בשלב מאוחר יותר המונח בדיקת עובדות יאבד רלוונטיות, ומי שיבדוק וינסה להוכיח אחרת, ייתקל בתגובה חריפה במקרה הטוב, ובשלב מאוחר יותר פשוט יתעלמו ממנו והוא יהפוך למציק ולמשבית שמחות.

בחנות הפאזלים של החיים אין משחקי מחשב, רק תמונות שונות ואלפי חלקים קטנים. עכשיו דמיינו כי מחליפים בכל פעם חלק קטן באחד לא מקורי. התמונה למראית עין לא משתנה, ואז מוחלף עוד חלק ועוד שניים. בשלב מסוים משהו ייראה לנו מוזר. בהתחלה נשפשף את העיניים ולא נאמין, כשנפקח מחדש את העיניים, התמונה תהיה אחרת וכבר לא יהיו חלקים ספייר על שולחן המשחק. התמונה היא המציאות שבה אנו חיים, אז לך תיתן אמון במוכר הוותיק מחנות הפאזלים, הוא בטוח בוגד.