גולדמן עצמו מעיד: “את הספר התחלתי לכתוב כשהייתי בן 97. זה סיפור חיי, למען יישאר זכר להוריי, לאחי, לאחותי ולמשפחתי, זכר ועדות לחיים שחיינו שם, לחלומות שהיו והתנפצו אל מול מכונת ההשמדה הנאצית”. זכיתי לקבל ממנו כשי את הספר, כשבאתי לבקרו. באותו עת נכחו בדירתו שני אורחים נוספים: רב־אלוף (מיל’) גדי איזנקוט ואלוף (מיל’) אמיר אשל. הידידות ביניהם נרקמה בעת שגולדמן הוביל משלחות של הצבא והמשטרה במחנות ההשמדה בפולין. הוא, אוד מוצל מהשואה, נהג לספר את עדותו המצמררת באושוויץ־בירקנאו.
ספרו, “שמונים מלקות ועוד אחת”, עוסק בכל הנוראות שעברו עליו כנער תחת הנאצים ומשתפי הפעולה עימם, האוקראינים. אין הוא יכול להתעלם בספר מהזוועות של 7 באוקטובר: “אני חי בארץ הזו שמונה עשורים. במהלך השנים הללו כבר קשה לספור את המלחמות והמבצעים שעברנו, אבל אף לא אחד מהם דומה למלחמה הזו”. הוא מוסיף: “בעודי כותב את הדברים הללו, חוזר אני אל ימי מלחמת העולם השנייה, אל הימים הנוראים ההם, אני שומע אנשים שאומרים שזה כמו השואה. אז אני רוצה לומר בצורה ברורה וחד משמעית: זו לא השואה. יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי את אותם ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה”.
וההסבר: “יש הבדל גדול בין הטבח הנורא שקרה לנו ב־7 באוקטובר ובין מה שקרה לעם שלנו בחמש שנות המלחמה ההיא. לא רק מספרית, גם מהותית... היום יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו, אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תתי־אדם, כאל מספרים”. מיקי גודלמן, האיש שעבר על בשרו את מוראות השואה באירופה ורואה את מוראות הימים הללו בארצנו, יודע מה הוא שח כשהוא מבקש לשמור את המילה “שואה” אך ורק לאסון הגדול ביותר שניתך על עמנו, באין לנו מדינה, באין לנו צבא, באין מי שיגן על עמנו מפני החיה הגרמנו־נאצית.
צריך לקרוא את עדותו האישית, המרתקת והכואבת, כדי להבין מה עבר על עמנו חסר הישע אז, בשנות מלחמת העולם השנייה, לעומת מה שאנחנו חווים עתה. נכון, שנאתם של ארגוני המחבלים ליהודים, הן במעשיהם והן בדיבוריהם, אולי אף קיצונית מזו של הגרמנים דאז, ועדיין ההבדל גדול. חמאס יכול היה לנו באותו יום מר ונמהר רק על שום המחדל הצבאי ואי־ההתרעה לדרג המדיני. הנאצים החדשים הללו ניסו להתעלל בנו כאומה וכיחידים ששואפים לשלום ולדו־קיום, אבל לא הצליחו להגשים את זממם.
ב־7 באוקטובר לא עברה עלינו שואה כעם, קובע מיקי גולדמן ממרום שנותיו. עברו שואה כל מי שנרצחו, נפצעו, נחטפו, מי שהתעללו בהם. זהו פשע בל יסולח. מנגד, חמאס, חיזבאללה, הג’יהאד האסלאמי ושאר ארגוני הטרור האנטישמיים למדו על בשרם את עוצמת זרוענו. מה שהיה בשואה אסור שיישכח ואסור שיגומד. היינו חסרי אונים לחלוטין. עם הקמת המדינה לא באנו אל המנוחה והנחלה, אבל מצב העם היהודי בארצו, עם כל הקשיים, האיומים, הקורבנות, טוב לאין שיעור ממצב האומה בטרם הוקמה המדינה.
בתקופה שכזאת לא קל למוסדות העוסקים בהנצחת השואה להעביר את מסר שליחותם. הרי כולנו הלומים מפשעי חמאס. עם זאת, טוב ש"יד ושם" אינו שוקט על שמריו, מגביר פעילותו, במיוחד בתחומים שלא טיפל בהם עד כה: יצירת מרחבי שיח, הקמת בית האוספים המרשים ויצירת מיני־תיאטרון, “לגעת בזיכרון”, שמטרתו לקרב את בני הדורות הנוכחי והבאים להכרת השואה באמצעות הצגות יחיד שמבוססות על סיפורי הקורבנות.
“אני איש מאמין, מאמין במדינת ישראל, מאמין באלוהים, שיש לי שאלות גדולות אליו, מלבד השאלה למה?” – כך מסכם גולדמן־גלעד את ההקדמה לספרו. למה קרתה לנו השואה? למה נפל עלינו אסון 7 באוקטובר? אלה שאלות שילובנו ויבוררו עד סוף הדורות.
התרעות פיקוד העורף