הסיפור הזה הוא דווקא חריג. כי ברוב המקרים אנחנו כן שופטים את הכוונה - לעיתים אפילו יותר מאת המעשה עצמו. אפילו בעולם הכדורסל, שתי עבירות זהות לגמרי עלולות לזכות להתייחסויות שונות לגמרי - תלוי איך השופט פירש את המניעים של השחקן. אם נראה שהעבירה נעשתה בזדון, היא תיחשב לבלתי ספורטיבית ותזכה את הקבוצה הנפגעת גם בזריקות עונשין וגם בכדור מהצד.
גם המשפט הפלילי מבוסס על ההבחנה הזו. אדם שרצח בכוונה תחילה צפוי לעונש כבד פי כמה מזה שגרם למוות ברשלנות, אפילו אם התוצאה הסופית - מוות - זהה.
אבל דווקא בעימותים ביטחוניים, המצב שונה. שם, ברוב המקרים, מה שקובע הוא המעשה ולא הכוונה. ניקח לדוגמה את ההסלמות בעזה. אם באמת היינו שופטים לפי כוונות, ישראל וחמאס היו מצויים במלחמה מתמדת - הרי הכוונה של חמאס לפגוע בישראל קיימת כל הזמן. בפועל, התגובה (לפחות עד 7 באוקטובר) נבחנה לפי התוצאה: האם נהרגו חפים מפשע, האם הופרה ריבונות, האם נפגעה ההרתעה.
במובן מסוים, מערכת כיפת ברזל אף מטשטשת את הגבול - היא מגינה על העורף ומצמצמת את הפגיעה, וכך אפשרה לישראל להתעלם מהירי ומהכוונה שמאחוריו, כל עוד לא נגרם נזק. כיפת ברזל הפכה מעשה תוקפני לכמעט לא־אירוע, והחזירה אותנו, לפחות זמנית, לשיפוט על פי תוצאה. רק כאשר חמאס הצליח להכאיב באמת, התעוררה תגובה חריפה - לא משום שהייתה כוונה לפגוע, אלא משום שהפעם זה הצליח.
התומכים טוענים לשיקום האיזון בין הרשות הנבחרת לשופטת. המתנגדים רואים בכך ניסיון לרסק את שומרי הסף ולערער את הבלמים והאיזונים.
בסופו של דבר, כמו עם העציץ של סבתא, גם היום הכוונה מתנגשת עם הפרשנות. לא תמיד משנה מה רצית - אלא איך זה נתפס. בוויכוח המתלהט מחדש על הרפורמה המשפטית, כל צד בטוח שכוונת האחר הרסנית - והתגובה בהתאם. אולי אם נצליח להניח לרגע את השאלה למה התכוונו, ונקשיב באמת – נוכל למנוע שבר נוסף. הפעם לא בעציץ, אלא בלב החברה הישראלית.
התרעות פיקוד העורף