אתחיל במובן מאליו: אני בעד גיוס לכולם. כל אחיי ואני שירתנו ביחידות חוד. שני בניי משרתים ביחידות חוד. שירות צבאי הוא זכות וחובה. לכן, כואב לי שאחיי החרדים אינם משרתים. לפי נתוני צה”ל, מאז יולי 2024 נשלחו כ־10,000 צווי גיוס לצעירים חרדים. בפועל, התגייסו רק 205.
כל ה־9,795 שלא התגייסו הרי מודעים להשלכות של סירובם, ובכל זאת סירבו להתגייס. זו מסירות הנפש שלהם. ואני שואל את תומכי הענישה: מה עכשיו? איך אתם מתכוונים לגייס אותם? תשלחו אלף ניידות של משטרה צבאית לבני ברק? תחרימו להם את הדרכונים? ומה אם הם עדיין לא יתגייסו? עד היכן תמתחו את החבל? מתי תגידו “אולי הגישה הזאת לא עובדת?”
בימים אלה נערכים בחטיבה למחזור הגיוס השני. במחזור הראשון הוקמו שתי פלוגות, בסך הכל כ־150 חיילים. אם במחזור השני מספר זה יגדל ויגיע לכ־350 חיילים, אנחנו בדרך הנכונה. כדי שזה יקרה, צה”ל, הפוליטיקאים (כולל החרדים, כמובן), מערכת המשפט ואפילו התקשורת חייבים לתמוך באירוע. אין לי ספק שאם זה יהיה הכיוון, בעוד שבע שנים יהיו בצה”ל שתי חטיבות חרדיות על מלא־מלא.
לכן, בצומת הדרכים שבו החברה הישראלית נמצאת, כל אחת ואחד חייבים לשאול את עצמם אם הם רוצים לריב – או למצוא פתרונות.
התרעות פיקוד העורף